חסר רכיב

אליעזר גפן

אליעזר גפן
ד' אלול, תרע"ד-ג' תמוז, תשס"ב
26.08.1914-13.06.2002

קורות חיים של אליעזר גפן כפי שסיפר לבתו שרה ב- 30/4/1990

אבא נולד ב- 26/8/1914 בלונינץ-קוז'נגרדוק שברוסיה הלבנה, לאב: פייבל (שרגא) קוניק ולאם: שרה . אביו עסק במסחר ואימו הייתה מורה ל- 7 שפות: אידיש, גרמנית, רוסית, פולנית, צרפתית, אספרנטו ולטינית.
בבית שררה אווירה יהודית מסורתית : קבלת שבת, תפילות בבית כנסת בשבת. אמו תרגמה בבית הכנסת את תפילת השבת ע"י החזן לאידיש.אבא למד בית הספר "תלמוד תורה" במשך 5 – 6 שנים, אימו לימדה קרוא וכתוב וחשבון. בביה"ס נכנס לכתה גבוהה יותר מגילו כי בגיל 3 שנים כבר ידע לקרוא ולכתוב בכמה שפות : פולנית, אידיש ועברית.אחרי ביה"ס עממי למד בישיבה ואצל מורים פרטיים גמרא, מישנה ותלמוד. סיים לימודים בגיל 15 שנה, אך המשיך בערבים ללמוד גמרא ותלמוד אצל מורים פרטיים, וגם למד נגרות, שרטוט, קריאת תוכניות ועוד.
בגיל 18 יצא להכשרה של "החלוץ" לקראת עלייה לארץ ישראל. מיקום ההכשרה היה ב"הורודיש" שליד העיר פינסק ואבא שהה בה כשנתיים וחצי. בהכשרה עבד במפעל ללבידים (דיקטים). בחלק ניכר מתקופת ההכשרה גוייס לצבא הפולני. בצבא שירת בחיל התותחנים – פרשים (התותחים נגררו באמצעות הסוסים).

לתקופות מסויימות חזר להכשרה אך פעמיים גוייס שוב עקב מתיחות בין פולין וצ'כיה והמלחמה בין פולין וליטא. בשנת 1938 פגש את אמא (לאה נוצ'קובסקי) שהצטרפה להכשרה ועבדה במטבח. בסוף 1938 חוסל קיבוץ-ההכשרה "הורודיש" על פי צו של ממשלת פולין. חלוציה נשלחו לקיבוצים אחרים. אמא עברה ל"בריסק". אבא,שהיה כבר מומחה במקצועו, נשאר לעבוד במפעל- בית החרושת בכדי להרוויח כסף לקראת העלייה לישראל. אחותו הצעירה (אז בת 12 בערך) למדה בפינסק, אבא היה מבקר אותה מדי פעם ונותן לה כסף. לאחר סגירת בית החרושת. נסע לעיירה "קוג'נגרדוק" לבקר ולהיפרד מהמשפחה לפני העלייה לארץ ישראל.

לאחר לילה אחד ששהה עם המשפחה התחיל הגיוס למלחמה נגד גרמניה. אבא קיבל שוב צו גיוס לצבא הפולני. הפעם החליט שלא לוותר על תכניתו להגיע לארץ ישראל ולא התייצב ליחידה שהופנה אליה. אבא נסע לעיר "ברנוביץ" (איזור גבול רוסיה-פולין), כי בברנוביץ היה הגוש של קיבוצי "שחריה" (ריכוז קיבוצים של חבל ארץ כ- 15 קיבוצים מהורודיש, פינסק ועוד). ב"ברנוביץ" אסור היה לשהות ללא רישיון מיוחד משלטונות הביטחון, מכיוון שהיה איזור גבול.לאחר כשבוע, בשבת בבוקר, הצבא והמשטרה הצבאית הקיפו את כל הבתים שהיו שייכים לקיבוץ (הקיבוץ היה מספר רחובות בעיר). במהלך החיפושים אבא נתפס ונלקח לחקירה (עם עוד מספר אנשים). מי שהיה לו רישיון שוחרר ולמי שלא היה רישיון נעצר. לאבא לא היה שום מסמך, לא רישיון שהייה, לא תעודת זהות ולא פנקס צבאי כי מסמכים אלה נשלחו על ידי מרכז החלוץ לקבלת היתר יציאה מפולין, לכן שפטו אותו לחודשיים מאסר בבית הסוהר המרכזי עם אסירים פוליטיים ופליליים. לאחר שחרורו, בכדי שלא יזוהה כעריק או אסיר, קנה מגבעת ומעיל ארוך וכך חזר לקיבוץ ההכשרה ב"ברנוביץ". כדי שלא ייתפס על ידי הצבא עבר גלגולים ונע ממקום למקום כשהוא מנסה למצוא דרך להגיע לארץ ישראל. גם מוסדות "החלוץ" שאליהם פנה לא הסכימו שישהה אצלם מחשש לשלום כל החברים האחרים, והציעו לו להסתתר ביערות. אבא הצטרף לקבוצת חלוצים שהסתתרה ביערות מחשש הגיוס לצבא. לאחר כמה שבועות ביערות נסע עם עוד חלוצים ברכבת לכיוון גבול רומניה. לפני תחנת הגבול ירדו מהרכבת ובעזרת גוי אוקראיני חצו את הגבול בסתר. חברי הקבוצה הגיעו לאחר טלטולים לים השחור ושם עלו על ספינה שהפליגה לארץ ישראל. ב 30.5.1939 הספינה נתפסה על ידי הבריטים והמעפילים הועברו למעצר.

לאחר השחרור מהמעצר ביקש להגיע לקיבוץ רמת הכובש, שם היו לו מכרים וביניהם אמא– לאה (לייקה) שכבר הגיעה לפניו לארץ בספינת המעפילים "אטרטה" . אמא ואבא התחתנו ב- 15 במאי 1940. הם ניסו את מזלם בעיר ועברו לראשון לציון .ב-1941 נולד בנם הבכור שרגא, לאחר שנה חזרו לרמת הכובש. בשנות ה-40 נולדו גם בנותיהם צפירה (1945) ושרה (1947) וב -1950 נולדו התאומים אמנון ותמר. ברמת הכובש עסק אליעזר בנגרות ובחקלאות. בשנת 1953, בעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית, עברו בני משפחת גפן לעינת עם עוד חברים וחברות מרמת הכובש ומגבעת השלושה, והיו בין מייסדי ובוני הקיבוץ. בשואה.

אבא היה איש עבודה, ברוך כשרון לעבודת ידיים. היה בין הבונים של בתי עינת הראשונים. עיסוקו של אבא בעינת היה נגרות. עבד בנגריית הקיבוץ ובשעות הפנאי ייצר גם רהיטים לביתו. אהב לקרוא ספרים והתעניין בהיסטוריה. נהג לספר לילדיו ולנכדיו על אירועים חשובים בהיסטוריה כמו מלחמות העולם והסכמים שנחתמו בין המעצמות.
נהג לכתוב ולהקריא ברכות לחברים ובני משפחה באירועים שונים. כתב מאמרים בעלוני עינת בנושאים פוליטיים וחברתיים ולהבדיל גם הספדים לחברים שהלכו. אבא היה קשור מאוד לאחיו שלמה שטיפמן ומשפחתו שגרו בקיבוץ "אפק". דאג לשני בניו של אחיו – אפרים ויצחק, כמו לילדיו.זכה לראות את כל ילדיו מקימים משפחות, היה קשור לנכדיו ולנכדותיו, ניניו ונינותיו.נפטר לאחר מחלה קשה ב- 13.06.2002 . נקבר בבית העלמין בעינת.
יהי זכרו ברוך

שרה ברנדפלד (גפן)



אליעזר ולייקה גפן בעינת


אליעזר גפן היקר

היום אנחנו מלווים אותך למנוחתך האחרונה. אתמול בשעת בוקר מוקדמת עצמת את עיניך לנצח בבית דובדבני, בעינת, שם חיית את שנותיך האחרונות. שם נשאת בגבורה ובצלילות הדעת ימים ארוכים של סבל קשה ביותר, שם ליוותה אותך, עד צאת נשמתך האחרונה, רעייתך המסורה לייק'ה, שלא הפסיקה לטרוח למענך ולעשות כל מה שביכולתה על מנת להקל עליך את מנת הסבל, את רגעי האין מוצא, את דקות השתיקה הארוכות, בעצם להיות הקשר החבור אל העולם.
"בשכונה שלנו" שכונה א', בהיקף העיגול שלנו, נשארתם אתה ולייק'ה האחרונים, תיבדל לייק'ה לחיים ארוכים.
כשעברנו לעינת מרמת הכובש ומגבעת השלושה, היינו מוקפים בחמישה בעלי מלאכה עם ידי זהב. סטולר משמאלנו, בנאי מוכשר וחרוץ, אתה גפן, ממולנו, נגר מומחה, מוכשר וחרוץ, בבנין שלנו –לויט, שוב נגר א' א' , ובתווך, אבא שלי שלא התמצא בעבודות הבית.
לאט וביסודיות ראינו איך צומחות סביבנו דירות וחצרות לתפארת. סטולר הכין גומות בנויות מאבן לכל עץ בגינה, ומחסן מרתף מאורגן ומאובזר. אתה גפן, הקמת לך נגריה קטנה, צמודה לבית, ובה בנית רהיטים לתפארת, וכל מה שמשפחה יכולה להתברך בו. חביבה שתלה את כל פרחי ועציצי הגן ביד מאומנת, ולויט "רק-נגע" וכבר נהיה קסם. למזלנו אמא שלנו ידעה לפתח ולטפח יחסי שכנות נהדרים, אז קצת בעזרתו של סטולר וקצת בסיועו של גפן ועוד, כשעוזר גם לויט ונוגעת חביבה, גם אנחנו התפנקנו במעט מן הטוב שיכלו להגיש לנו השכנים.
חלמיש הסנדלר ועורך העלון גר מאחורינו, נקי ודייקן, וגם הוא היה בארסנל של אמא שלי. וספר טוב, ומעשיה מעולם התרבות והאומנות, אפשר היה לקבל מאברהמ'ל שאתו טיפחתי קשרים באופן אישי. בעצם גדלנו יחד, ילדי השכונה, מרפסות פתוחות, ריחות וקולות, שמחות ועצבונות, הכל ביחד. ומולנו, ממש מול מדרגות ביתנו, ביתם של שלמה ושרה שמידקו. שמידקו ששר. הוא שר כשהוא היה שמח, הוא שר יותר חזק כשהוא כעס. הוא שר כשהוא עבד בגינתו, כשהוא חפר את מרתפו. ותחת ידיו האמונות של שמידקו החייט, עברנו כולנו. הוא ידע בדיוק מי גבה ומי השמין ומי רזה, והיו לו מעשיות ובדיחות, מעיין נובע, והאידיש התגלגלה בעיגול שלנו מעורבת בעברית צחה.
תחרות סמויה למי תהיה הגינה הכי יפה ומטופחת באזור עברה כחוט השני לאורך כל השנים. לנו לא היו שום סיכויים מול כל המומחים שהקיפו אותנו. אבא שלי תמיד חזר מאוחר בחושך אחרי שכל החבורה כבר קיפלה את הכלים, והעביר צינור מים בגומת אחד העצים (עד יומו האחרון הוא השקה בגרביטציה).
אנחנו גדלנו וההורים שלנו הזדקנו. אנחנו בגרנו וההורים שלנו התחילו לאבד כוח. השכונה התחילה משנה את פניה, והדירות של הורינו שהתפנו, קיבלו דיירים חדשים. וכשאני פוסעת במדרכות של העיגול שלנו, אני רואה אותם, אני מתגעגעת אליהם.
משפחת גפן, גדולה וענפה, ליוויתם אבא חולה ומיוסר תקופה ארוכה מאוד. לנגד עיניכם ועמוק בלבכם התיישב צער גדול וחוסר אונים. נשאתם בכבוד ובנאמנות את הטיפול והליווי באבא-סבא, ואת התמיכה והליווי באימא-סבתא שלכם. הייתם הכי טובים שאפשר, הייתם הכל.
היום, כשתמר ושרגא רחוקים (אבל קרובים) אתם נפרדים מאבא-סבא משמעותי, איכפתי, יקר, שבשנותיו האחרונות התקרב מאד אל המסורת וחיבר את כולכם אל המעיין הנפלא של התרבות היהודית בארץ ישראל המחדשת ימיה.
אליעזר יקירנו, נוח בשלום על משכבך.
ינעמו לך רגבי עפרה של עינת.

נירה כהן – 13.6.2002


סבא יקר שלי

סבא יקר שלי, מאד מוזר וקשה לעמוד ולדבר אליך ואתה איננו – כי כמעט שלא האמנו שגם "סוס רוסי" שכמוך יישבר.
אני מתעודדת מהידיעה כי כבר לא כואב לך יותר ועכשיו אתה נח סוף סוף – כי לנו נקרע הלב לראות אותך בתקופה האחרונה של חייך.
אני ואתה סבא, קשורים היינו בברית מיוחדת עוד כשהייתי ילדה קטנה כששיתפת אותי במחשבותיך וצפונות ליבך. ואני אהבתי אותך למרות הכלובזכולהכל: רגישותך, עקשנותך, דעותיך, חכמתך וכשרונך. אתה תחסר לי סבא, כל חיי.
בחכמתך הרבה החדרת בי את השאיפה ללמוד, להצליח ולהתקדם בחיים – והאמת, שהמטרה מאחורי "כיבוש היעד" היתה לבוא ולספר לך – ותמיד ברגשנותך הרבה היית בוכה מגאווה.סבא, לכל אירוע בחיינו הקדשת ברכה שנונה מפרי עטך וזו זכות גדולה בשבילי לכתוב לכבודך מילות פרידה ואהבה.
אני נפרדת ממך סבא – איש יקר שלי, שאהב אותי ללא תנאי, שתמך ועודד וחשב והתעניין והיה מעורב עד יומו האחרון בכל נדבך בחיי.

נכדתך, יפעת –14.6.2002


לזכרו של סבא

סבא יקר שלי, עלית לארץ לפני 63 שנים יחד עם סבתא. בניתם משפחה לתפארת בקיבוץ עינת. הבאתם לעולם חמישה ילדים: שרגא, צפירה, שרה, אמנון ותמר. דאגת שכל אחד יבנה לו משפחה כשלך. דאגת שלכל אחד יהיה מזכרת ממך, במחסן הקטן בנית לנו כל מה שחפצנו בצורה מדהימה. גם את הנכדים העסקת בנושאים האהובים עליהם.
סבא, לעולם לא אשכח איך גידלת אותי וטיפלת בי מגיל קטן. בבית החולים, בגיל שלוש כשעברתי ניתוח בעיניים, פחדתי שאני לא אראה ואתה הרגעת אותי. כל פעם שההורים נסעו לטיול היית לוקח אותי אתך לנגריה ונותן לי לבנות דברים, מתנות לאימא. היינו יושבים במרפסת עם סבתא והיית צוחק מכל החיקויים שלי. עברו השנים והגעתי לצבא ובטלפון היית מספר לי גם על סבתא ומה שלומה. העברנו חוויות ותמיד דאגת שאני אתקשר להגיד שהכל בסדר.
כאשר השתחררתי מהצבא באתי להכיר לך את יעלי, חברה שלי, ושמחת שזאת בחירת לבי, נכנסתי למסגרת לימודים כפי שהפצרת בי וכשסיימתי באתי לספר לכם שאני מתחתן. שמחת מאד אך לא הצלחת להגיע לחתונה. כאב לי מאד אבל הבנתי את המצב שלך, ידעתי שאתה נמצא אתי בלב ואתה שמח בשבילי.
ועתה סבא הגיע הזמן שתנוח מכל הצרות הן הנפשיות והן הבריאותיות, תשמור עלינו מלמעלה ותדע שאתה נמצא אצלנו בלב ולא נשכח אותך לעולם.
ממני הנכד האוהב:

שגיא ברנדפלד - 2002


סבא שלום,

סבא שלום, מה שלומך? אני בטוח שעכשיו טוב לך יותר. אנחנו כאן ראינו אותך סובל והצטערנו לראות אותך כך. אני זוכר אותך סבא חזק ואיתן, אדם קשוח שידע את רצונותיו וידע להשיגם. אני זוכר את ידיך המאומנות, את יצירות העץ שבנית. את הסלון, את המטבח שרצית לבנות לאימא לדירה ברחובות, את המזנון בסלון ביתך, את ארון הבגדים בחדר השינה שלך ושל סבתא. סבא, היו לך ידיים טובות, ידי אומן!!
סיפרו לי שאת הבתים הראשונים בקיבוץ, אתה בנית והקמת. אתה שייך לדור של מייסדים שהקימו ובנו את הארץ.. דור של אנשים עם חזון שדבר לא עמד בדרכם והיו נחושים בעמדתם. אתה סבא, הכרת את כולם. אתה אדם שנתת אמון וכבוד לאדם שהיה לצדך. מעולם לא אמרת דבר רע על מישהו. תמיד העדפת לשתוק מאשר לאמר רכיל רע. אתה אדם שתמיד דרשת מעצמך ולא ריחמת על עצמך ותמיד שמרת על כבוד חבריך ומשפחתך וכמובן כבודך. עד כדי כך היה הכבוד שלך חשוב, שלא רצית להיות למעמסה על אחרים. עד כדי כך שלא רצית להיות למטרד לסבתא ולשאר המשפחה, שרצית שיזכרו אותך בצעירותך, בשיא כוחך. עד כדי כך... שהעדפת יום אחד לעזוב הכל וללכת לעולם אחר. עולם של טוב, עולם של גן עדן.
אבל לא הצלחת ומה שניסית למנוע קרה וגופך איכזב אותך, אבל מה שבטוח שלא הראש - היית סבא חריף וחד במחשבותיך וחכם עד הרגע האחרון. ידעת כל מקום בארץ והארץ ידעה אותך.
אני זוכר לא פעם ולא פעמיים שהיית במצב כל כך רע כשביקרתי אותך בבית החולים וכל מה שאמרת לי ולמאור זה לדאוג לסבתא האישה שלך. גם ברגעים הכי קשים שלך דאגת לסבתא ושמרת עליה.
ביום שבת האחרון ביקרתי אותך סבא אחרי תקופה ארוכה ששכבת על המיטה בחדר חולים ובכל כוחך האחרון, הדבר הראשן שאמרת לי הוא "מזל טוב" במקום לדאוג לעצמך איחלת לי מזל טוב !! ובזה לא נגמרה ההתעניינות שלך, עוד שאלת "איזה מקום אתה ?" היה לך איכפת ממני גם כאשר סבלת כאבים. רק אח"כ מבלי שבקשת, רק אחרי ששאלנו אותך (אני ומאור) אם אתה רוצה לרדת מהמיטה על מנת להקל על מכאוביך, אמרת לי "כן" וכאשר חזרנו להשכיבך עוד אמרת לנו "תודה" כאילו זה לא היה ברור שאם יש ביכולתנו לעזור נעזור לך. כזה אדם אתה היית .. אדם שחושב קודם על הזולת ורק אח"כ על עצמו. אדם שלא רוצה להקשות על אחרים.
סבא, כל המשפחה שמחים בשבילך שתמו כל יסוריך. סבא, אל תדאג לסבתא, כי צפירה וכל שאר המשפחה נמצאים כאן לידה ודואגים לה.
נזכור אותך סבא כאדם שתמיד חייך וידע לנצל את החיים והשאיר חותם אחריו. משפחה גדולה של חמישה ילדים, שלושה עשר נכדים ועשרה נינים (בינתיים). גם יאיר ואימא ביקשו ממני אתמול בלילה למסור לך ד"ש ולומר לך שמאוד העריכו אותך ואת הכבוד שלך.
תנוח בשלום על משכבך,
יהי זכרך ברוך.
אני רוצה להוסיף ולומר שבאמת סבא היה אדם מיוחד שגם אם כעס ורגז והיה קשוח עם מישהו זה היה מתוך דרך חיים ואמונה שהאדם צריך להיות חזק ואיתן, ולכן אנחנו צריכים לזכור אותו כך.

הנכד – עופר בורשטיין


אליעזר עוסק בעבודות נגרות בשעות הפנאי
אליעזר עוסק בעבודות נגרות
בשעות הפנאי

אליעזר ולייקה גפן בביתם בעינת



חברים ותיקים . בטיול נבק מונגרובים אחרי ראס
נצראני, נובמבר 1971 . מימין- קלמן מצקביץ
, בנימין רוים, אלטר גרנות, אליעזר גפן


חסר רכיב