חסר רכיב

יצחק אטלס

יצחק אטלס
תרנ"ט-א' כסלו תש"ל
0.0.1899-11.11.1969

חיי עם יצחק ז"ל / מאת פפי אטלס (נכתב בחוברת לזכרו ביום ה-30 למותו)

פגשתי את יצחק ז"ל לפני 42 שנה. הוא בא אז לחופשה הביתה מהכשרת "גרוכוב". אני הייתי אז סטודנטית, צעירה מאד, בת יחידה מבית עשיר. הוא סיפר לי על הקיבוץ, על ארץ-ישראל, לימד אותי פרק בסוציאליזם וציונות. הכניס אותי לחברה אחרת, לחוגים של נוער עובד, של נוער המורד במוסכמות. הוא פתח לפני אפקים חדשים. כל זה היה עבורי רחוק ומענין.
יצחק היה מדבר בשקט האופיני לו, אבל בלהט ובאמונה בסדרי עולם אחר – טוב יותר וצודק יותר, ואני נמשכתי אחריו. עזבתי את לימודי, התחלתי לעבוד ב"פרייהייט" ובמפלגה. אחרי זמן מה התקשרנו, בנינו בית חם ופתוח בפני ידידים וחברים.
בשנת 1929, כשנולד לנו חיימקה, החלטנו לעזוב הכל ולעלות ארצה. לא רצינו לגדל ולחנך אותו בגולה. מהאניה הגענו ישר לגבעת השלושה. למרות כל הקשיים, השתרשנו מהר בקיבוץ, והרגשנו אותו כביתנו החדש. גם הילד הסתגל למקום. אני זוכרת, פעם שאלו הילדים את חיימקה: " נכון שאתה לא צבר ? " והוא ענה מיד : "נכון, אני לא דוקר! ". חיימקה היה תלמיד מצטיין, אהוד ואהוב בחברה.

אחרי זמן התרחבה המשפחה. ב-1936 נולדה לנו בת, רבקה, זוכרת אני, איך אחרי יום העבודה, היינו נפגשים יחד, ויצחק היה מחנך את הילדים, שהעיקר בחיים, להיות אדם ישר, לא לנצל את הזולת, יחס של כבוד לעבודה והסביבה, והרבה אהבת ישראל.
כך גדלו והתפתחו הילדים.
במלחמת העצמאות, חיימק'ה היה בפלמ"ח, למרות גילו הצעיר. אחרי זה קצין בצבא. היה מקבל כל תפקיד ברצינות ובאחריות, כך בצבא, וכך בחברה ובעבודה. שבוע לפני מלחמת סיני ("קדש") , חיימקה נקרא לפעולה צבאית, וממנה לא חזר...

הוכינו אז מכה קשה, קשה ללא-נשוא, כאב רב. לא התנחמנו, כי אין צער יותר גדול בעולם, מצער אבדן ילד. יצחק ואני, יחד, העלינו זכרונות, יחד עלינו לקברו, יחד בכינו ויחד סבלנו. יצחק חלה. שנים היה חולה, אבל שמר על כל החובות כלפי החברה. חס וחלילה לא לפגוע ולא להיות לטורח. יום העבודה היה בשבילו קודש.
רבקה'לה חזרה מהצבא, בנתה את משפחתה – ביתה. נולדו לנו נכדים. פעם אמרתי ליצחק: "זו היא קרן-אור שלנו". והוא ענה לי: "לא רק קרן-אור, זו היא כל השמש שלנו ! ". כשנכנס לבית החולים בפעם האחרונה, הילדים שלחו לו מכתבים וציורים. הוא הראה אותם לכולם: "אלה מהנכדים שלנו" , והיה מאושר. בוקר לפני מותו, הוא פקח את עיניו, הכיר אותנו ושאל את רבקה'לה: איפה השארת את הילדים?" תמיד היינו יחד. גם בבוקר הגורלי הייתי ליד מטתו בבית החולים, עד הרגע האחרון, ואחרי האחרון ... ועתה – לבד. לבד, זוהי מילה איומה, מובן אכזרי. זה אומר – עצבות, בדידות, ושכול...
לא, יצחק! לא נפרדתי ממך. כמו יחד לא נפרדנו מחיימקה, תמיד היה אתנו. היה בנו במחשבה ובזכרון. כך אמשיך עכשיו עם שניכם, יקרים בלתי נשכחים. תמיד אתכם. היעמוד לי הכוח? ...

פפי


לזכר חברי יצחק

עשרים וחמש שנים מפרידות בין הזמן שעזבתי את חברי יצחק אטלס ז"ל, בעיר לודמיר (אוקראינה, פולין), איפה שעבר עליו שליש מחייו. רצה הגורל, כי דוקא שליש זה, יהיה כה עשיר במאורעות הסטוריים, שהרבה דורות קודמים לא יכלו לשער אותם. וברור, שזה קבע את כל מהלך חייו בעתיד. אי אפשר לתאר, את חיי יצחק, אפילו במעט, מבלי לתאר את המקום ומסביב לו.
לודמיר – עיירה יהודית טיפוסית. עשרת אלפים נפש, תחת שלטון המלך הרוסי. יהודים החרדים לקיומם הפיסי והכלכלי. קיום היום-יום התבסס על איכרי הסביבה שבאו לעיירה למכור תוצרתם, ולקנות מהחנוונים את הדברים הדרושים להם.
חיי התרבות היו – המסורת החסידית והדבקות ברבי ובאלוהים. מוסדות סוציאליים: לינת-צדק, הכנסת-כלה, וכדומה.
חינוך? היו "שקאלעס" ממשלתיים. אבל יהודי חרד, לא שלח בניו שמה ללמוד. החינוך התחיל במלמד-דרדקים, ואחר כך לרבי יותר גדול, ועד לתלמוד-תורה וישיבה. עם השנים החלו מנשבות רוחות השכלה, והיו כבר כאלה, שהתחילו ללמוד לימודי חוץ. כמובן, רק אצל מורים פרטיים. תעשייה, כמעט שלא היתה, חוץ משתי טחנות-קמח, עם כמה פועלים. כל ה"פרולטריון" היה מורכב מבעלי-מלאכה שונים, עם שוליה אחד או שנים. מובן גם, שלא היו תנועות פוליטיות. שלטון הצאר שלט ביד קשה ואכזרית. בכל-זאת נמצאו משכילים בודדים, שהציצו ונפגעו, וקבלו השראה ממרכזי התרבות הגדולים – ורשה, אודיסה, ועוד. אנשים אלה למדו בכוחות עצמם, ומהם יצאו ה"מתמידים" והעילויים. אבל שום ארגונים תרבותיים לא היו. הקיום היום-יומי היה קשה. המשפחות היו מטופלות בילדים. ועם כל ילד נוסף, לא נוספו אמצעי-קיום, ולא נוספו חדרים למגורים. וכך נמשכו החיים ב"נסים", באמונה ש"השם-יתברך" יעמוד לעזרה. בנות הגיעו לפרקן, סדרו חתונות ביד רחבה, ועל-יד ההורים נפתחה עוד חנות... לודמיר – מהעיירות הטיפוסיות של מנדלי, מזיגה של כתריאליבקה של מנחם-מנדיל, וחסידות של פרץ. בתנאי ילדות כאלה, גדל גם יצחק ז"ל, עד הגיעו לשנתו השלוש-עשרה – ימי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ימי הזעזועים הגדולים. בימי המלחמה היו החיים קשים מנשוא. היו אלה חיי מצוקה, אימים ופחד. המלחמה נמשכה עד לכיבוש העיר על ידי הגרמנים, שהיו בעינינו "המלאך הגואל". פחד הפוגרומים הוסר. אבל הקיום היום-יומי היה קשה מאוד. השאלה – מה נאכל? – היתה השאלה העיקרית שנשאלה יום-יום.
עם ביסוס השלטון האוסטרי, בא משב רוח תרבותי חדש. נפתחו בתי ספר בגרמנית למתחילים. אטלס כבר היה אז בגיל 14 – 15 , עם בסיס חינוכי של "חדר", לימודי בית של מורים רוסיים פרטיים. תלישות מוחלטת מהעבר, וחוסר אפשרות להסתגל לחדש, ובלחץ מספר משכילים עבריים, הוחל בהפצת התרבות העברית לשפתה.
השלטון האוסטרי לא הפריע לארגונים מסוג זה, וצצו תנועות ציוניות. אטלס נכנס, בראשו-ורובו, לתנועה ציונית, התחיל ללמוד על הציונות, את כל מה שאפשר היה להשיג בתנאים של הימים ההם. כך נמשכו הדברים עד שפרצה המהפכה הרוסית, שהביאה לזעזועים בלתי פוסקים. השלטון האוסטרי התפורר. העיירה הופקרה לכיבושים שונים: הבולשביקים, אנשי פטלורה, לא היה מקום לדבר על ארגונים יהודים וחינוך עברי, עד שבא השלטון הפולני, והנוער היהודי, למוד נסיון השנים הקשות שעברו עליו, החל לחלום על שינוי יסודי בדרכי-חייו. אבל, לאן? זאת היתה השאלה שנעמדה בפני הנוער היהודי בכל חריפותה. לא היתה כל אפשרות לחזור לחיי המסורת של האבות. ההווה היה ללא כל תוכן. אז קמו צעירים, מסוגו של אטלס, והוא בתוכם, ואמרו: העתיד רק בארץ-ישראל. זה היה מרד ממש. מרד במוסכם ובמקובל זה דורות. צצו אז תנועות שונות מסוגו של "בונד" אבל אטלס היה בין אלה שקבעו, כי אין עתיד לנוער היהודי בפולין, ושום תנועות מהפכניות לא תעזורנה, ובכדי לשמש דוגמה – קם ביום אחד ויצא לגרוכוב – להכשרה. בימים ההם דבר זה לא היה קל ופשוט, כפי שזה נדמה עכשיו.
השלטונות הפולניים לא הקלו על תנועות נוער בגיל צבא, והמצב בבית לא איפשר, שהבן שיכול לעזור לפרנסת הבית יצא לעבוד באיזה שהוא מקום בהתנדבות, ובמקום לעזור – יהיה הוא זקוק לעזרה.
עמד לו, לאטלס, חינוכו שקיבל בחוגים של "המתמיד". הכרתו העמוקה, שאין לארוג יותר את מסכת החיים בגולה בדרכי האבות, והחלטתו הנחושה להיות דוגמה אישית – הם-הם אשר כיוונו את דרכו ליציאה להכשרה לגרוכוב, לחיים קשים של עבודה וסבל. וכהמשך טבעי מהיציאה להכשרה – עליה לארץ.
רק אנשים כאלה יכלו להעמיד דור של בוני המדינה, ורק הורים כאלה יכלו להעמיד דור של בנים לוחמים ומקריבים את חייהם למען המדינה.
אלו הם תולדות חייו של יצחק אטלס ז"ל, כפי שהיכרתי בשליש הראשון לשנות חייו עלי-אדמות.
קרית-חיים

זינגר ב.


לדמותו של יצחק / מאת א. אבולניק

בקיבוץ, בו חיים חברים רבים במשך שנים רבות ביחד, לא תמיד נוצר בין אחד לשני קשר חברי הדוק, עד כדי הכרת תכונות הזולת והערכה אישית הדדית.
את אטלס ז"ל הכרתי שנים רבות עוד בהיותנו במשקים שונים. אבל בהיותנו כבר בעינת לא נפגשתי אתו לעתים קרובות לשיחה חברית, ולא היתה לי הזדמנות להכיר אותו מקרוב. ורק כשהתחיל לעבוד בהנהלת-החשבונות במאפיה, ניתנה לי ההזדמנות להכיר אותו מקרוב, ולהעריך את תכונותיו וסגולותיו. והוא הפתיע אותי לטובה מבחינות רבות. הוא היה איש שקט וצנוע, ולא תמיד היה קל לדובב אותו לשיחה חברית. הוא לא היה רק מנהל-חשבונות, הרואה את עבודתו כנגמרת, עם סיכום המספרים. אלא חי עם כל בעיות המפעל, מהגדולות ועד הקטנות.
תוך עבודתנו המשותפת הכרתיו כאדם המתמיד בעבודה, ועושה את עבודתנו בדייקנות רבה. ידע לשמור על ענייני המפעל, מבלי לפגוע בזולת. בדיונים מסובכים, גילה שיקול-דעת, ובאותה מדה של הגיון, שהוא שקל את ענייני המפעל, הוא גם שקל את ענייני הזולת, שהיו קשורים עם הדיונים האלה.
עצתו היתה תמיד חשובה, וקשה היה מבלי להתחשב בה. לא היה ממהר להביע דעתו באיזה שהוא ענין, מבלי שלמד את הדבר, ומבלי להיות משוכנע במסקנות שהגיע אליהן. אבל גם ידע לעמוד בעקשנות על דעתו, שלעתים תכופות היא גם הכריעה.
בעבודתנו המשותפת נוצרו בינינו יחסים טובים. אינני זוכר בכל השנים הרבות בעבודתנו המשותפת, מקרה של אי-הבנה, שהעיבה על יחסים ידידותיים. היו בינינו יחסים של כבוד והערכה, כי אי-אפשר היה לא לרכוש כבוד והערכה לאטלס, ליושרו, לנאמנותו ולמסירותו.
כבוד לזכרו !

אבולניק א.


יצחק אטלס ז"ל עמיתי לעבודה / מאת שאול ברנשטיין

עשרות שנים חי יצחק אטלס ז"ל בתוכנו, ומעטים הם האנשים שהכירו אותו מקרוב. ולא מקרה הוא הדבר. הוא היה בין מצניעי-הלכת. אף פעם לא היה מעורב באיזה-שהוא סכסוך, עם מוסד זה או אחר, או עם חבר שכן, וכדומה. אף פעם לא שמענו ממנו תביעות או טענות כלפי איזה-שהוא מוסד של המשק.
מסור היה לעבודתו היום-יומית בהנהלת-החשבונות. עבד בשקט, במסירות ובהתמדה. רק אנשים מעטים, שבאו אתו במגע קרוב, בעבודתו היום-יומית, ידעו להעריך את תכונותיו.
לפני שנים מספר הזדמן לי לעבוד זמן-מה במחיצתו ובהדרכתו. היה זה אחרי שהחלים ממחלתו, וצריך היה לעזור לו בהנהלת החשבונות במאפיה, כדי להתגבר על הפיגור, עקב מחלתו. בחדשים המעטים האלה, שעבדתי אתו, הכרתיו, והערכתי את סגולותיו ותכונותיו. התפלאתי על הכוח הנפשי, שהיה לו, כדי להתמיד בעבודה במפעל זה, שכל-כך הרבה משברים עברו עליו. התפלאתי על השקט שלו, בו הוא עשה עבודתו, מבוקר עד ערב. אף-פעם לא ראיתיו מתרגז על מישהו, על משהו, והיה בעבודתו מקום לרוגז. מבין עשרות החברים, שעבדו בזמנם במאפיה, הוא היה בין היחידים, שהאמין בעתידו של המפעל, כמקור של פרנסה למשק. התיחס בסבלנות רבה לחברים שעבדו במחיצתו, ולא נלאה מלהדריכם ולעזור להם בעבודתם. היה מחונן בזכרון טוב, וידע תמיד מקומו של כל חשבון, מכתב או כל מסמך שעבר על ידו. כשנקלעתי שוב, עכשיו, בהיעדרו, למקום עבודה זה, נוכחתי, כמה מורגשת היד שלו, המדריכה והמכוונת. התייתם המפעל מעובד נאמן ומסור, ולא זכה אטלס לראות את המפעל, שכה האמין בו, עומד בפני התרחבות והתפתחות נוספת.
יהא זכרו ברוך בתוכנו !

שאול ברנשטיין


(כל הכתבות וההספדים בדפים אלו הופיעו בחוברת "עלי עינת" שהוקדשה לזכרו של יצחק אטלס ז"ל ביום ה-30 למותו – 14.12.1969)






חסר רכיב