חסר רכיב

אלתר גרנות

אלתר גרנות
תאריך לידה: תרס"ג 1903
תאריך פטירה: כ"ה חשון תשנ"ז - 7.11.1996

זיכרונות של סבא אלתר
השבת 8.5.1976 מלאו לי 73 שנים. לא הודעתי לילדים, כי אינני רוצה שיביאו לי מתנות ומאידך זה היה לי חבל שאף אחד לא בא פרט לעמוס, שעבד בחדר האוכל בצהריים. שאלתי אותו האם יכנס היום, הוא בא ושתינו כוסית לכבוד זה. בינתיים סיפרתי לו קצת זכרונות ומדוע בתעודות אני רשום כי נולדתי ב-1906, בעוד שלמעשה נולדתי בשנת 1903 , ועוד כמה זכרונות. יש רצון לספר זכרונות, שהילדים ידעו איך חיינו ואיך גדלתי.

נולדתי בעיירה קטנה "קמאי" אזור וילנה (ליטא). הסבא שלי מצד אמי היה רושם הילודה. בזמן לידתי הוא חלה והובא לוילנה לבית חולים ונפטר שם, כך לא הספיק לרשום אותי בספר הילודים. כעבור שנים למדתי בבית ספר רוסית, וכשצריך הייתי לעמוד לבחינות בית הספר נדרשה תעודת לידה ואז התברר שלא נרשמתי כלל בלידתי. לפיכך הכינו עבורי תעודת לידה על ידי חתימת כמה אנשים שהעידו על שנת הולדתי. ובכן עשו חשבון שכדאי לרשום את תאריך הלידה במקום 1903 רשמו 1905 כדי שאם אצטרך להתייצב לצבא, אוכל לעשות זאת יותר מאוחר (מה זה משנה ?) וככה נעשייתי יותר צעיר בשנתיים. אחרי מלחמת העולם, בשנת 1918 כאשר כונן השלטון הפולני, אצלנו העבירו רישום תושבים, אחותי רשמה את שנת לידתי בעוד שנה יותר (משום מה?) וככה הגעתי לתאריך הלידה של 1906. בסוף באמת יצא טוב, כי יכולתי לצאת מפולין ולעלות לארץ ישראל לפי הרשום, בגיל 20, לפני התייצבות לצבא כי לצבא התייצבו בגיל 21 שנה. עד מלחמת העולם הראשונה גרנו בעיירה קטנה אשר שמה "קומאי". היו שם כ– 100 משפחות יהודיות והיו שניים או שלושה "גויים".

אמא ניהלה חנות מכולת קטנה ואבא היה שוחט וגם מלמד, ז.א. כמו שקוראים עכשיו מורה "בחדר". ב"חדר" לא היו כיתות, אבל היתה חלוקה בין התלמידים – היו שלמדו רק את האלף-בית ותחילת קריאה, היו שלמדו כבר חומש ותנ"ך, והיו שלמדו גמרא ו"תלמוד".

מקום הלימוד היה משתנה משנה לשנה. לפעמים למדו בבית הכנסת ולפעמים בבית פרטי שהיינו באים לשם בבוקר ללמוד ובערב חוזרים הביתה. אמא ניהלה את החנות, אבא נסע לפעמים לעיירה שכנה אחרת שהיתה יותר גדולה כדי להביא סחורה – את הקמח, המלח, הסוכר ודברים קטנים שונים. עיקר המסחר היה ביום ראשון כשהגויים היו באים לכנסיה, ונוסף לזה היו 12 פעמים בשנה יריד, והכפריים היו מביאים כל מיני דברים למכירה כמו פרות, עגלות, תרנגולות, ביצים, חמאה, תבואה וכד' וכן היו קונים הרבה דברים.

גרנו בבית די גדול למרות שלא היינו עשירים, חיינו חיים נורמלים – לא עניים ולא עשירים. במשפחה הייתה לי רק אחות אחת מבוגרת ממני בחמש שנים. היו לי רק שני חברים וכעבור זמן אחד עזב את העיירה. נשארנו שניים. השני היה יותר מבוגר ממני וגם הוא נסע ללמוד בישיבה אחרי שמלאו לו שלוש-עשרה שנים, אחרי הבר-מצוה.

בדרך כלל הייתי משחק עם הילדים בגילי. כשנסע חברי האחד שהיה גם שכני, נשארתי לבד. היו עוד ילדים בעיירה, אבל אינני זוכר למה לא התחברתי איתם. בשנה האחרונה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפסיק אבא את "החדר" ולימד ילדיו של יהודי אחד, שגר לא רחוק מהעיירה, ואז היינו אני ואבא הולכים כל בוקר מרחק של 2-3 קילומטר למקום מגורי האיש. הוא היה טוחן בטחנת הקמח זה היה מקום יפה, אגם גדול לפני הבית, גשר ובו שסתומים לעצירת מי האגם. וכך, בזמן הפעלת התחנה היו פותחים את השסתומים והמים היו מניעים גלגל עץ גדול וזה הניע את אבני הריחיים. מאחורי הבית נמשך נחל מים ומסביב יער, וחורשות וכרים ירוקים. הייתה שם חוה חקלאית ואני מאד נהניתי בדרך חזרה. לפנות ערב הייתי חוזר לפני אבא סוגיות מהתלמוד שלמדתי, והוא כמובן היה מתקן לי איפה שהתקשיתי. ככה נמשך הדבר כל הקיץ ב-1915 , והנה למחרת ראש השנה לפנות בוקר אנו שומעים דפיקות בדלת: "אוטורו" , ז.א "פתח !". התברר שאלו היו חיילים רוסים שנסוגו מהצבא הגרמני. כאן הקדמתי המאוחר לפני המוקדם. עוד בקייץ 1914 התחילו לדבר על מלחמה ובתשעה באב, כשקמתי בבוקר מהשינה, ראיתי שעל הבית שלנו הדביקו מודעות כחולות ואדומות. אלו היו מודעות גיוס לצבא, ואנשים התחילו להתאסף ולהתכונן לנסוע לעיר המחוז שם היה ריכוז הגיוס. הגיעו כפריים עם נשותיהם שבאו להיפרד מהם. הבכי והיללות עלו עד לשמים. מיהודי העיירה הלכו לצבא שלושה או ארבעה איש (וכולם שבו אחרי המלחמה בשלום). כל היום נהרו חיילים רוסיים עם צבא הרוכבים לכיוון מזרחה. אנו פחדנו בייחוד מהצבא הרוסי "הקוזקים". לכן ארזנו את הדברים הנחוצים ביותר וחשבנו לנסוע יחד עם הצבא מזרחה, אבל משום מה לא הסתדר הדבר ובערב יצאו רוב יהודי העיירה ליער סמוך שם גר גוי מוכר. יחד איתנו היתה משפחה של ילדים קטנים וסבתא זקנה. אבא שלהם נסע לוילנה, כי חשב שהצבא הגרמני יבוא לשם יותר מהר מאשר לעיירה שלנו וכך ישתמט מללכת לצבא. כעבור זמן האשה יצאה לחפש את הבעל שלה ובינתיים נשארו הילדים אתנו. ביער היינו שלושה ימים. הגרמנים התקדמו והרוסים נסוגו. אזי חזרנו לעיירה, אבל כל חפצי הבית והחנות נשדדו ולא נשאר כמעט כלום. אנו לא חזרנו לבית שלנו, אבל הצטופפנו כמה משפחות בבית אחד. עברו כמה ימים עד ערב סוכות ואז קבלנו הודעה כי לעיירה השכנה "היידיצרשיך" חדרו קוזקים. מתוך רוב פחד אספנו מה שניתן ונסענו ליהודי שאבא לימד את ילדיו בקיץ, לבעל תחנת הקמח. שם היינו כמה ימים. ערב אחד באו חיילים גרמנים והתחילו לדרוש שנמסור להם את הבחורות. הם ראו ביום בחורות. אנו טענו שאין לנו בחורות. אנו הסתרנו אותן מהחיילים. מכיוון שהיינו הרבה אנשים בבית אחד, ישנו על הרצפה שהיתה מכוסה קש. הם הדליקו את הקש ואנו כיבינו את האש. אחרי כן ביקשו שיראו להם את הדרך לכפר. אשה מבוגרת אחת התנדבה להראות להם, אבל הם יצאו ותיכף החזירו אותה.

ושוב אחזור אחורה. בקיץ 1913 או 1914 פתאום הופיע בעיירה יהודי שהודיע שהוא מורה, ואז משפחות יותר עשירות שלחו אליו את ילדיהם ללמוד שפות כמו רוסית, גרמנית, חשבון וכד'. אבא של המשפחה שהזכרתי קודם, הם היו קרובי משפחה שלנו. בשנת 1904 במלחמת רוסיה – יפן הוא ברח לאמריקה מפחד ללכת למלחמה. אשתו ושתי בנות נשארו בעיירה, ומכיוון שהיינו קרובי משפחה היינו ביחסים קרובים מאד. הילדים שלהם ואני היינו משחקים ביחד, וככה שלמורה הזה נשלחה ללמוד הבת שלהם והלכתי גם אני. למדתי רוסית וגרמנית , הייתי אז בן 10 בערך. למדתי בבית ספר רוסי. יחידי, ילד יהודי, אם איזה מאה "שקצים ושקצות", אבל היחסים בינינו היו טובים. למדתי רק שנתיים עד שבאו הגרמנים. כשעזבנו את היהודי בטחנת הקמח, נסענו כולנו, רוב יהודי העיירה, לעיירה יותר גדולה שם היינו פליטים בערך שבועיים – שלושה. החזית גרמנית – רוסית התייצבה במרחק של 10-15 ק"מ מהעיירה שלנו וביום בהיר אחד הופיע בעל התחנה וביקש ושידל את אבא שנבוא אליו ונגור ביחד. הוא רצה שאבא ילמד את ילדיו ונחיה ביחד. ובכן, נסענו לשם והתגוררנו איתם בערך כשנתיים. המצב היה די קשה. עמדנו על סף רעב. קצינים גרמנים היו מבקרים בתחנה, כי זה היה מקום יפה, ואז הזדמן גם קצין יהודי מהצבא הגרמני שעזר לנו לשוב לעיירה. אנו – אני ואבא עבדנו בקליעת סלים לצבא הגרמני ואחותי עבדה יחד עם ה"שיקצות" בחוה חקלאית ליד העיירה, עד שביתת הנשק בין הרוסים והגרמנים אחרי המהפכה הקומוניסטית. ביום י"ז לחודש חשוון תרע"ז מתה אמי ממחלת שפעת ספרדית. היא היתה חולה רק 4 ימים, שום רופא לא היה במקום חוץ מחובש. כך נשארתי בלי אמא, בגיל 14 שנה, ואחותי שהיתה יותר מבוגרת ממני בחמש שנים טיפלה בנו – בי ובאבא. אז הציעו לאבא לקבל משרת שוחט בעיירה קרובה, "פוסטבי", ואנו עברנו לגור שם. 
היו לנו גם קרובים באותה עיירה וכך הסתדרנו. התיידדתי עם הנערים במקום, נכנסתי לחברת נוער ציונית והתחלתי לקרוא ספרות רוסית, יידיש ועברית. קיבלתי השקפה ציונית סוציאליסטית והתחלתי ללמוד מקצוע. היה שם נגר יהודי, באתי אליו ואמרתי שאני רוצה להיות נגר. הוא מאד התפלא איך בנו של השוחט יהיה לנגר, אבל לבסוף קיבל אותי. עבדתי עם הנגר הזה בערך כשנה. רוב העבודות היו בכפרים של האיכרים הנוצרים ששיקמו את כפריהם שנחרבו בזמן מלחנת העולם 1914 – 1918 . גם העיירה "פוסטבי" היתה הרוסה מהמלחמה. לבסוף הפסקתי לעבוד איתו והתמסרתי לתנועה הציונית. הצטרפתי להסתדרות "החלוץ" שנוסד אצלנו, ועל ידי קשר עם חברים נסעתי לוילנה ללמוד מקצוע. ברצוני היה ללמוד מסגרות בבית ספר "אורט" אבל לא קיבלו אותי לשם כי היה מלא תלמידים ולכן פניתי לבית ספר "הולץ דורך ארבייט" ושם נתקבלתי. 
בוילנה גרתי בדירת ארגון "החלוץ". זהו בית ששימש חלוצים שבאו מחוץ לעיר להכשרה או לפני עלותם לארץ. בוילנה שהיתי בערך שנה ושבתי ל"פוסטבי". נוער פוסטבי יסד קבוץ של עבודות נגרות של חלוצים שהתכוננו לעליה, אבל רובם נשארו ולא עלו. באותו זמן היה קושי בקבלת סרטיפיקט לעלייה, ולכן אם חבר קיבל סרטיפיקט צרפו אליו גם חברה על ידי חתונה פיקטיבית, ז"א הוצאת אישור מהרבנות שהיתה חתונה וזה נקרא שהם זוג. בבואם לארץ נפרדו או היו גם אחדים שנשארו זוגות. לי צרפו חברה ועשינו את כל הניירות ולבסוף לפני העליה התחרטה ולא עלתה לארץ וככה באתי יחידי. אחרי שקיבלתי אישור מ"החלוץ" ומהממשלה לעלייה. יצאתי למחרת חג שמחת תורה לוילנה. לפני יציאתי סדרו לי החברים מסיבה וליוו אותי לתחנת הרכבת ברוב עם. נפרדתי מאבא, מאחותי וגיסי ולא חשבתי שלא אראה אותם יותר. אבא ז"ל מת בגטו "בוסטבר", ככה ספרו לי, ואחותי ב"גלובוקי" מצאה מותה בהרעלה על ידי גרמנים שהכניסו רעל בבונקר שהיו בו כמה משפחות יהודיות והגרמנים מצאו אותם. זאת סיפרה לי אשה אחת שהיתה יחד עם אחותי. אחרי שהגרמנים הרעילו אותם, הוציאו את כולם החוצה ובדקו אותם אם לא נשאר מי מהם חי. האשה הזו עשתה עצמה מתה וככה בלילה היא ברחה ונשארה בחיים והגיעה ארצה. 
עליתי לארץ ישר לקיבוץ "הכובש" שהתארגן לפני העליה בוילנה. בין מייסדיו היה בנקובר ועוד כמה שאינני זוכר כבר את שמותיהם. יצאתי מפוסטבי למחרת ליל שמחת תורה – זה היה ביום ראשון בערב. הגעתי לוילנה ביום שני בבוקר. במשך היום ביצענו סידורים אחרונים ובערב יצאנו קבוצה די גדולה ברכבת. גם שם ליוו אותנו הרבה אנשים. ברכבת נסענו שלושה ימים והגענו לרומניה לנמל קונסטנצה בחוף הים השחור. שם עלינו על האניה שהובילה אותנו לארץ. באניה שטנו 4 ימים. יום אחד עמדנו בקונסטנטינופול שבתורכיה. ירדנו לחוף והסתובבנו קצת ברחובות העיר. לארץ הגענו ביום רביעי לפנות בוקר. קשה לתאר את השמחה שהציפה אותנו בראשונה כשראינו דרך הערפל את חיפה. ירדנו לחיפה, הנמל לא היה מסודר והאניה לא יכולה היתה לגשת לחוף, אלא נעמדה במרחק מהחוף. ערבים היו באים בסירות ומעבירים אותנו לחוף. בהגיענו לחוף לקחו אותנו לקרנטינה (בידוד) ובדקו אותנו אם אנו בריאים וכן ריססו אותנו עם בגדינו שמא הבאנו רמשים בבגדנו. 
אחרי כן שלחו אותנו לבית עולים שהיה בבת-גלים בחיפה. בחיפה שהיתי שבועיים. תיכף שלחתי מכתב לקבוץ "הכובש" ששהה אז בפתח תקוה וחיכיתי לקבלת אישור לבוא לשם כי היה אז חוסר עבודה גדול בארץ. פעם בטיילי ברחובות חיפה פגש אותנו בחור אחד וקרא : "הו קורבנות חדשים באו לארץ". הוא הכיר אותנו כחדשים בגלל בגדינו שהיו מקומטים מהקרנטינה. מחיפה לפתח תקוה נסעתי ברכבת ובאתי לראש העין ומשם בעגלה ששימשה להובלת אנשים כמו בימינו אוטו (דיליז'נס). מפתח תקוה לתל אביב היה אוטו פעמיים ביום – בבוקר ובערב. 
ב"הכובש" פגשתי בת עיר שלי שבאה לפני ועוד חברים שהכרתי מוילנה. חוסר עבודה שרר גם ב"הכובש". אלו שלא היתה להם עבודה היו יוצאים לקטוף פרחי "אקצה" ששמשו לתעשיית תמרוקים. גרנו באוהלים ועם בוא הגשמים היו האוהלים מתמוטטים ונופלים. לילה אחד ישנתי ופתאום הרגשתי את השמים מעל במקום האוהל. גרתי עם שתי בחורות. האוהל נפל עלינו והן התחילו לצרוח עד שהוציאו אותן. הגג היחידי היה בצריף חדר האוכל ולשם נכנסו כל אלו שהאוהל שלהם התמוטט. סדרן העבודה היה הולך ללשכת העבודה לקבל כמה ימי עבודה עבור החברים. בפרדסים עבדו מאות ערבים כי ליהודים צריך היה לשלם יותר. אז, קיבלנו עבודה בקבלנות, כי היו גם פרדסנים שלקחו לעבודה יהודים. העבודה היתה קשה מאוד, ביחוד לנו שלא היינו רגילים לעבודת כפיים. כמה זמן עבדתי בנגרות אבל רוב הזמן עבדתי בפרדסים בעבודות עידור באמצעות טוריה. היינו חופרים את האדמה בין העצים בפרדסים וגם עשו בורות (תעלות וגומות) להשקות את העצים. ה"בור" היה מעץ לעץ והמים הוזרמו בתעלה בין שתי שורות של בורות. מי שעבד בהשקיה היה לו רוחב קו לשמור ולכוון את המים לבורות האלו. בעידור היו הולכים אחד אחרי השני במרחק קטן וכמובן אם אחד היה נעמד מוכרחים היו כולם לעמוד וכמובן שהמשכנו ולא נעמדנו עד שלא גמרנו את השורה, והשורה היתה די ארוכה. 
בפתח תקוה הייתי בערך שנה. היות וידעתי נגרות ול"הכובש" היה סניף בכפר-סבא, שלחו אותי לסניף לסדר כל מיני צרכים בנגרות. בכפר סבא המצב היה יותר טוב, היתה לנו שם מאפיה למכירת לחם בשותפות עם אחד מתושבי המקום ושם עבדו במעדרים במקום טוריות. לא המשכתי בנגרות אלא עבדתי בברוא – הכנת קרקע לנטיעת פרדסים. העבודה היתה להפוך את האדמה בעומק של חצי מטר, שאפשר יהיה לנטוע את העצים באדמה נוחה. התוכנית היתה לעבור להתיישבות (במקום קבוע). לא רחוק מכפר סבא נקנו 400 דונם אדמה וזה היה היסוד להקמת התיישבות עבור "הכובש". בכפר סבא הכינונו משתלה למטרת נטיעת פרדס במקום החדש. אנו גידלנו את השתילים וגם הרכבנו אותם. אני הייתי בין המרכיבים. אני הרכבתי ואחרי הלכו שתי בחורות וקשרו את ההרכבות. עבדתי יחד עם יפה ברוידא בטפול וגידול המשתלה.
כתב מפי אלתר גרנות – רן גרנות (בן של שייקה)


על אלתר גרנות – מפי אילנה גרנות

הכרתי את אלתר לאחר שהגיע עם משפחתו מרמת הכובש לעינת וביניהם בנו עמוס. אני ועמוס הפכנו לזוג וכך התקרבתי גם לאביו ואימו של עמוס – אלתר ויונה. אלתר היה חקלאי בנשמתו. ברמת הכובש עבד בפרדס. עם בואו לעינת נכנס לעבודה והקים בעינת את ענף הבננות. במרוצת השנים התברר שהאקלים בעינת לא מתאים לגידול הבננות ואלתר הקים את ענף מטע האבוקדו. הוא ניהל את הענף עד גיל זקנה עד שחלה ולא יכול היה להמשיך לעבוד. לאלתר ויונה נולדו ברמת הכובש שלושה בנים: שייקה, עמוס ונדב. אלתר היה איש ספר, בזמנו הפנוי הרבה לקרוא. בפגישות איתו נהגנו לשוחח בעיקר על חיי הקיבוץ וגם על אקטואליה באופן כללי. היה סבא חם מאד לנכדיו, אהב לספר לנכדיו ולהקריא מתוך ספרי ילדים. אלתר ידע לעבוד בנגרות, מקצוע שלמד בנערותו עוד בהיותו בחו"ל. הוא עזר לעמוס לבנות כוננית ספרים עם שולחן כתיבה בביתנו. אלתר זכה להכיר 11 נכדים. הספיק להכיר גם כמה מניניו. בגיל מבוגר שמר על כושר גופני והיה נוהג לצעוד מדי פעם בשבילי עינת ובשדות הסמוכים. היה מסור לאשתו יונה ובעת שהיתה מאושפזת לא מש ממיטתה בבית החולים. בעת זיקנתה של יונה לא הסכים להשאירה לבד ונמנע מנסיעות ארוכות. אלתר האריך ימים. בשנותיו האחרונות חסה בבית דובדבני וחדרי החולים שליד המרפאה.
אלתר נפטר בשנת 1996 בגיל 93 ונקבר בבית הקברות בעינת ליד קברה של אשתו יונה.

יהי זכרו ברוך
רשם  : חזי ראובני


חסר רכיב