חסר רכיב

רעייקה פורת

רעייקה פורת
תאריך לידה: כ"ח אב תרע"ד - 20.8.1914
תאריך פטירה: י"א סיון תשע"ה - 29.5.2015
תולדות חיים 

רעיי'קה פורת נולדה בביאליסטוק, פולין, ב – 20 לאוגוסט 1914. להוריה חנה ומשה פישר. 
משפחתה היתה מסורתית, שומרי שבת וכשרות. האב נהג לבקר בחגים בבית הכנסת. אביה היה סוחר עצים ואמה עקרת בית. 
רעיי'קה הייתה בת יחידה וצעירה משני אחיה. למדה בבית ספר ממלכתי, שהיה יהודי וציוני. בשנת 1931 סיימה את לימודיה בגימנסיה וקיבלה תעודת בגרות ממלכתית. 
 רעיי'קה השתייכה, עוד בתקופת היותה תלמידה בבית הספר, לחוגי נוער ציוני. לאחר סיום לימודיה, כיוון שלא הורשתה (בגלל יהדותה) ללמוד רפואה באוניברסיטה בפולין, הצטרפה לתנועת "החלוץ", למרות התנגדות הוריה.  היא יצאה ל"הכשרה" ב"לוצק", עיר שכיום שייכת לאוקראינה בחבל ארץ ווהלין. בהכשרה הכירה את עובדיה פורת שהיה שליח מהארץ, והם היו לזוג. 
 רעייקה עלתה לארץ ב-1935. היא קיבלה רישיון עליה (סרטיפיקט) של זוג נשוי אחרי שנישאה נישואים פיקטיביים לחבר מ"החלוץ" שכלל לא הכירה עד הנסיעה לארץ. 
כשהגיעה לארץ לנמל יפו, עובדיה חיכה לה ועזר לה בסידורים הראשונים. לאחר מכן הצטרפה לפלוגת "הכובש" שהקימו קיבוץ מעבר בכפר סבא בשנת 1925, ובשנת 1932 עלו לישוב הקבע "רמת הכובש" בצפון-מזרח לכפר סבא.
 רעייקה ועובדיה שהו כחודשיים במחנה המעבר בכפר סבא והמתינו להקמת צריפי מגורים בישוב הקבע. כשהגיעו לישוב הקבע עדיין לא קיבלו חדר משפחה ורעייקה גרה בצריף עם עוד 3 חברות, אחרי שהקימו צריף נוסף קיבלו רעייקה ועובדיה חדר משפחה, הם נישאו אצל רב ב-1936. במשך השנים נולדו להם 3 ילדים: יוסי, מיכל, וחנה. 
רעייקה עבדה ברמת הכובש בתחילה בפרדס בקשירת שתילים. העבודה היתה קשה בגלל מזג האויר החם והשמש היוקדת. בהמשך כשהגיעו לקיבוץ גם הילדים ששהו קודם במחנה המעבר, נכנסה רעייקה לעבודה כמטפלת בילדים – פעוטות. חברי קיבוץ רמת הכובש סבלו בשנות "המאורעות" 1936 – 1938 מהתקפות של ערבים מהסביבה. 
בתקופת מלחמת העולם השניה, בשנת 1943, ידעה ה"רמה" התנגשות עם חיילים בריטיים שחיפשו נשק בקיבוץ. 16 מחברי רמת הכובש נהרגו במאורעות בשנות ה-30 ובשנות ה-40 לפני מלחמת השחרור.
גם רעייקה עברה תקופה קשה כשהיא דואגת לשלום בנה הבכור יוסי שהיה בבית הילדים. בעת החיפוש שבוצע על ידי הבריטים בנובמבר 1943 היתה רעייקה בנסיעה עם ילד חולה שהיה מטופל על ידה למרפאה בתל אביב. הילד היה צריך להמשיך בטיפול בירושלים, אבל רעייקה חזרה איתו לרמת הכובש כדי למצוא הסעה לירושלים. ברמת הכובש היה בלגן גדול בגלל החיפושים של הבריטים ומעצרים של חברים, ופצועים רבים מהמכות של החיילים הבריטים. החבר שמואל וולוניץ – (אבא של ימימה עתיר ז"ל), נפצע קשה מהמכות שספג מהחיילים הבריטים ומת מפצעיו. למחרת נסעה רעייקה עם הילד החולה והוריו לירושלים, אבל בינתיים הורע מצבו של הילד והוא נפטר בבית החולים "הדסה" בירושלים. 
המקרים האלו הסבו לרעייקה צער וסבל רב. 
במלחמת העולם השניה, ניסתה רעייקה לברר מה עלה בגורלם של בני משפחתה, היה לה קשר עם המשפחה עד שנת 1943 שעד אז ביאליסטוק היתה בשלטון ברית המועצות. 
לאחר השתלטות הנאצים הגרמנים על ביאליסטוק נותק הקשר. רעייקה שמעה על גורל אחיה הצעיר שנהרג מיריות גרמנים בביאליסטוק. מהוריה ואחיה המבוגר לא שמעה יותר דבר והבינה שכולם נספו בשואה. 
בימי מלחמת השחרור ב-1948 התחדשו התקפות הערבים על רמת הכובש. כל הילדים וחלק מהנשים פונו מהקיבוץ אל הקיבוצים גבעת השלושה וגליל ים. בהמשך הועברו הילדים והמטפלות בהן אל המוסד "אונים", ולאחר תום המלחמה חזרו לרמת הכובש. בקרבות מלחמת השחרור נפלו 12 מחברי "הרמה" על הגנת הישוב. 
 ב-1951 חל פילוג בקיבוץ המאוחד וחברי מפא"י ברמת הכובש החליטו להצטרף לחברי פלג "מפא"י" מגבעת השלושה וייסדו יחד את עינת. בתחילה התנגדה רעייקה לעזוב את רמת הכובש אבל לאחר שחזתה בעימותים ובאלימות על רקע המחלוקות האידיאולוגיות בין החברים החליטה להצטרף לעובדיה עם כל המשפחה ולהקים בית חדש בעינת. 
עובדיה שימש בתפקידים ציבוריים רבים, כיהן כמזכיר עינת בסוף שנות ה-50 ואחר כך כמבקר ההסתדרות. עובדיה נפטר בשנת 1995 בהיותו בן 84 שנים. 
 רעייקה עבדה בשנים הראשונות בעינת בענפי החקלאות, בכרם הענבים, ובמטע תפוחי העץ. לאחר שחלתה בדיפטריה עבדה לאורך תקופה ארוכה בהנהלת החשבונות של הקיבוץ. בשנת 2004 בהיותה בת 90 פרשה מעבודתה. 
במשך השנים גדלה המשפחה ובהיות רעייקה בת 90 היו לה 7 נכדים ו-7 נינים. רעייקה האריכה ימים וזכתה לתמיכה מילדיה שביקרו אותה בתכיפות והיו נוהגים לצאת איתה לטיולים בשבילי הקיבוץ כשהיא ישובה על העגלה. 
 רעייקה נפטרה בשנת 2014 , בגיל 100 ונקברה בעינת. 
 יהי זכרה ברוך.


(נרשם על פי ראיון שערכה רוחה שפירא עם רעייקה בשנת 2004 ) 


- רעייקה פורת והמשפחה

אמא יקרה
20 שנה לאחר מותו של אבא, את מצטרפת אליו, ואת שבעת ימים ושנים, נושקת ל- 101. 
אמא אהובה – שמות רבים לך: רעיצאל בפי אבא עובדיה, רעייקה בפי כולם, בובלה קראו לך ילדיי - נכדייך, סבתא רעיקה – נכדיי (נינייך), רעייקל'ה בפי המטפלות המסורות ב"בית דובדבני". 
אמא מסורה ודואגת, איכפתית ומלטפת, מקשיבה, מביעה דעה, בעלת נוכחות, אשה חכמה ודעתנית. אהבת כל כך להיות סבתא, כל נכד ונכדה שנולדו, שימחו אותך ומלאו אותך באושר גדול. עזרת לי בגדול ילדיי והיית שם בשבילי תמיד, ועל כך אני מודה לך כל כך. 
אמא יקרה, ב-100 שנות חייך ראית וחווית המון. חיית חיים מרתקים המשולבים באירועים היסטוריים בעולם ובמדינת ישראל. כל חייך היית עצמאית. שנים רבות עבדת בהנהלת החשבונות של הקיבוץ – המותג – "רעייקה וחייקה" והפסקת רק בגיל 90. קראת ספרים ועיתונים כמעט עד לאחרונה. היית צלולה ומחוברת עד נשימתך האחרונה וזו הייתה מתנה גדולה עבורנו. בשנים האחרונות כבר די נמאס לך, אך תמיד נהרו פנייך כשנכדייך ונינייך באו לבקרך.  
ליבך אמא, נשבר שבר גדול פעמיים בימי חייך. בפעם הראשונה בתום מלחמת העולם השנייה כשנוכחת לדעת שהורייך ואחייך האהובים נרצחו בידי הנאצים ולא תזכי עוד לראותם לעולם. את שהיית בת הזקונים האהובה והמפונקת ועלית ארצה כחלוצה להקים מדינה ולא דמיינת כי אז נפרדת לעולם ממשפחתך היקרה. בליבך נפער אז פצע שלא הגליד לעולם. היית עצובה מאד, ובשיחותינו הרבות בנושא זה, הבנתי עד כמה עמוק וכואב הפצע בליבך. 
פעם שנייה נשבר ליבך בפילוג בתנועה הקיבוצית, עת נאלצת בגיל 40 לעזוב את ביתך – רמת הכובש, ולהתחיל מחדש בעינת. אהבת מאד את רמת הכובש, השארת שם חברות וחברים טובים, השארת שם עשרות שנים של אשה צעירה שנתנה את הנשמה על הקמת הישוב מול הפרעות והקשיים הרבים. שלושת ילדייך – יוסי, מיכל ואני נולדנו ברמת הכובש. השארת שם, אמא יקרה, גם חלק מליבך. 
אחרונת דור המייסדים הלכה היום לעולמה. עכשיו בא הסוף, השקט, תמה הדרך. שם למעלה בוודאי חיכו לך באהבה גדולה כל אהובייך, ובא מרגוע לנפשך. 
תנוחי בשלום אמא אהובה, נזכור אותך לעד באהבה אינסופית, בצחוק ודמע ובגעגוע. 
אני רוצה להודות תודה גדולה לצוות המסור כל כך של בית דובדבני על היחס, החום, האיכפתיות, ההכלה של הקשיים בחיוך ולב פתוח. 
לליאור חברתי היקרה, תודה ענקית על התמיכה והעזרה הגדולה לאורך כל השנים, בכל דבר ובכל זמן. 
לכי לשלום אמא, סבתא, בובלה, רעייקה אהובה. 
חנה גביש






אמא יקרה
זכינו לאמא צלולה, דעתנית, ידענית, קשובה ובעיקר דואגת, לאורך שנים כה רבות. הגעת לגיל מופלג – 100 שנים ותשעה חודשים מלאים וגדושים, וניתן לספר כאן רק את המעט. 
 אמא נולדה ב-20 לאוגוסט 1914, סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בביאליסטוק שבפולין. למשפחה יהודית מסורתית אך לא ציונית. משפחה מבוססת כלכלית, אב סוחר עצים, בת זקונים אחרי שני בנים. את לימודיה עשתה בגימנסיה "גוטמן" מכתה א' ועד סיום בית הספר התיכון. זה היה בית ספר יהודי בפיקוח ממשלתי פולני. שפת הלימוד היתה פולנית. מנהל בית הספר, ד"ר גוטמן היה עיוור ואמא מספרת שהכיר את כל התלמידים על פי קולם. 
בכיתות הגבוהות של בית הספר, אמא וחברות נוספות התקרבו לתנועה הציונית והצטרפו לתנועת הנוער "הרצליה". עם סיום הלימודים אמא התכוונה להמשיך ללמוד באוניברסיטה בוורשה, אך יהודים כבר לא יכלו להתקבל ללמודי רפואה וחוגים נוספים. לכן היא וחברותיה הצטרפו ל"החלוץ" – לקיבוץ הכשרה ב"לוצק" ותכננו לעלות לארץ ישראל. כמובן שבבית היתה התנגדות לכך. הבת הצעירה והמפונקת, איך תלך למדבר הזה.. אך אמא היתה נחושה בהחלטתה. 
 באותו זמן (1934) הגיע לביאליסטוק שליח "החלוץ", צעיר מהארץ – בשם עובדיה , וההמשך ידוע. אמא עלתה לארץ ב-1935 בנישואים פיקטיביים, שהייתה דרך מקובלת באותם הימים. עם עלייתה הצטרפה לעובדיה בקבוצת "הכובש" ולהקמת קבוץ רמת הכובש ולהקמת משפחה בקיבוץ. 
הקשר עם משפחתה בפולין נמשך דרך מכתבים ואפילו תכננה לבקר את ההורים עם בנה יוסי, אך הדבר לא יצא אל הפועל. 
כאשר פרצה מלחמת העולם השניה, והחל מ – 1941 כאשר גרמניה פלשה לרוסיה (הפרת "הסכם ריבנטרופ – מולוטוב") ניתק הקשר עם המשפחה באירופה. 
כאשר המלחמה הסתיימה, אני לא אשכח, למרות היותי ילדה קטנה, את אמא נצמדת לשידורי המדור לחיפוש קרובים ונסיונות לברר מה עלה בגורלם של בני משפחת פישר, אך שום דבר. השבר והאובדן של בני משפחתה ליווה אותה כל חייה וחוסר הידיעה מה עלה בגורלם ואין איש יודע לספר איך ומה קרה. שנים רבות אחר כך בביקורי בפולין הייתי יום אחד בביאליסטוק. הייתי מלאת התרגשות, אולי אמצא משהו לספר לאמא. עם כתובות מדויקות שקבלתי מאמא שוטטתי ברחובות ביאליסטוק. במקום בית מצאתי כביש, במקום קבר – מצבות מנותצות. ומה שהרגשתי יותר מכל הוא, שלא נשאר דבר מקהילה יהודית מפוארת וממשפחתי. אמא נשארה לבד מכל משפחתה הגרעינית. והחסר הזה ליווה אותה עד יומה האחרון.
בינתיים בנו אבא ואמא משפחה, קיבוץ ואולי גם מדינה. לא קלים היו חייהם ברמת הכובש המוקפת כפרים ערביים– קלקיליה, טירה ומיסקי. הם עברו את מאורעות 1936-1939, את חיפוש הנשק ב-1943, את מלחמת השחרור ופינוי הילדים מהרמה. אמא עבדה בעיקר כמטפלת בילדים קטנים וגדולים. ואז, כשחזרו לרמת הכובש, המדינה הוקמה והחיים החלו לחזור למסלולם. המשפחה התרחבה וליוסי ומיכל הצטרפה חנה'לה. 
הגיע הפילוג בקיבוץ המאוחד ובעקבותיו המפא"יניקים של רמת הכובש וגבעת השלושה הקימו קיבוץ חדש – עינת. אחרי 18 שנה ברמת הכובש שכה אהבה את המקום ואת החברים הטובים – עברו בני משפחת פורת לעינת והשתתפו בהקמת הקיבוץ החדש. איך אמא אמרה: "חלוצים נשארים תמיד חלוצים" . 
 בעינת רוב שנותיה, אמא עבדה בהנהלת חשבונות. כ-50 שנה עד גיל 90 הגיעה על הקלנועית לעבודה. אמא היתה ידועה בזכרונה המופלג במיוחד למספרים. הכירה את כל מספרי המכוניות של הקיבוץ. וכמובן, המשפחה גדלה, ובצד השמחה על כלתה רוזה וחתנה דני, והנכדים שנולדו, מתחילה הדאגה לבריאותו של אבא, אותו היא מלווה עשרות שנים בטוב וברע עד מותו לפני עשרים שנה. 
כאמא פולניה טובה, מרבה נכסים מרבה דאגה, אז קודם דואגים לילדים ועכשיו כבר יש דאגה אך גם שמחה ונחת משבעת הנכדים ו-12 הנינים. 
אכן, כמי שנותרה יחידה ממשפחתה, התברכת, אמא, במשפחה גדולה, דואגת ואוהבת. 
כל כך תחסרי לי ביום יום, כל חבריי ידעו שלא משנה מה יקרה, בשעה שש וחצי בערב אני חייבת לדבר עם אמא. 
כשעוד הייתה בבית, כל פעם שחזרתי ממנה לביתי בירושלים צריך להודיע לאמא. אלה רק דוגמאות קטנות לדאגה. אך כל כך יחסרו לי השיחות היומיות בטלפון, הביקורים השבועיים, התענינותך בכל מה שעובר עלי, וכמובן הדאגה.  
זכיתי לאמא עד גיל מבוגר ואת זכית באריכות ימים מבורכת כשאת צלולה לחלוטין גם בשנים האחרונות כשהגוף נחלש, ועד ימייך האחרונים ידעת בדיוק מה קורה. כל כך הרבה זכרונות ישארו עמי עוד ימים רבים וסיפורים רבים עוד יסופרו. 
 לבסוף ברצוני להודות לצוות העובדים ב"בית דובדבני" שטיפל באמא במסירות רבה, במיוחד בימיה האחרונים. זכרך אמא, יהיה נצור בליבנו תמיד.
נוחי בשלום על משכבך ותהי נשמתך עדן. 
מיכל פורת



רעייקה פורת 31.5.2015 (נשא דברים דורון זלצברג בלוויה של רעייקה) 
אנו מלווים היום את רעייקה בדרכה האחרונה. רעייקה נולדה בפולין, באוגוסט 1914, נפטרה בעינת ב – 29.5.2015 . בת כ- 101 במותה. 
רעייקה היא האחרונה מדור המייסדים בקיבוץ עינת ובעצם היום אנו סותמים את הגולל על דור שלם, דור ההורים שלנו. דור שבשנות ה-20 לחייהם עזבו את ביתם ומשפחתם באירופה ויצאו לארץ ישראל – לבלתי נודע, עם הרבה אומץ, אמונה ומוכנות להקרבה. יסדו קיבוצים והקימו את המדינה. 
לאחר הקמת המדינה, בשנות ה-40 לחייהם, מתוך מניעים אידיאולוגיים, פלגו את התנועה הקיבוצית וחלקם הקימו קיבוצים חדשים. 
 רעייקה הגיעה עם משפחתה וחלק מאנשי רמת הכובש שהחליטו להצטרף לפלג החברים מגבעת השלושה שהקימו יחד את קיבוץ עינת. 
רעייקה שמרה על צלילות וערנות עד יומה האחרון. גילתה עניין בכל מה שקורה סביבה, במשפחה, בקיבוץ ובמדינה. בשנות ה-70 לחייה למדה לתפעל מחשב במסגרת עבודתה בהנהלת החשבונות, בזמן שכל בני גילה וצעירים ממנה לא התקרבו לתחום זה. רעייקה המשיכה לעבוד בהנהלת החשבונות עד גיל 90. 
 בשנותיה האחרונות הגוף בגד בה אבל הראש נשאר צלול, ערני וצעיר כפי שהיה תמיד. 
אני מאמין שנפרדת מהחיים בדרך בה רצית, אשר אפיינה את חייך ובגיל מופלג. 
נוחי בשלום על משכבך וינעמו לך רגבי עפרה של עינת. יהי זכרך ברוך . 
דורון זלצברג


חסר רכיב