חסר רכיב

מרדכי יובל ברוולד

מרדכי יובל ברוולד
תאריך לידה: 10.06.1928
תאריך פטירה: 18.01.1948
תאריך לידה עברי: כ"ב סיוון תרפ"ח
מקום לידה: רומניה
שם האב: משה
שם האם: מרים
מקום נפילה: צריפין
יובל באתר ההנצחה לחללי מלחמות ישראל
סיפור חיים

 

בן מרים ומשה. נולד ביום כ"ב בסיוון, תרפ"ח (10.6.1928) בעיר טימישוארה ברומניה. הספיק ללמוד כמה שנים בבית ספר תיכון, ידע לדבר שבע שפות: עברית, יידיש, רומנית, הונגרית, אנגלית, צרפתית וגרמנית. החל ללמוד את מקצוע המסגרות. בחודש אוקטובר 1944 עלה לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער" כחבר בתנועת "גורדוניה".

זמן קצר לאחר מכן התנדב לבריגדה היהודית בצבא הבריטי שלחמה נגד הנאצים. שירת בבריגדה באירופה.

עם שחרורו מהצבא הבריטי, עבד במסגרות. בשנת 1946 התנדב לנוטרות ושירת במחנות תל-ליטווינסקי (תל השומר) וצריפין. בסתר שיתף פעולה עם ה"הגנה".

כשגבר הקרבות בחורף תש"ח והיה מחסור חמור בנשק להגנת הדרך לירושלים, נתקבלה יוזמתו "לרכוש" נשק בשיטות של ארגוני "אצ"ל"  ו"לח"י", בפעולת "החרמה" מהמחנה הצבאי הבריטי שבצריפין, בהדרכתו של יובל, שידע את מוצאיו ומבואותיו של המקום כממונה על שמירתו. המשימה הנועזת בגודל סכנתה הוטלה על יחידה מובחרת קטנה. יובל, שחזה מראש את האפשרות הגרועה ביותר, הורה למסור את חפציו לחברו הטוב ולשלוח את כספו להוריו לחוץ-לארץ (מאז כבר עלו ארצה). לחברו כתב יובל: "או שארצנו תהיה חופשית ושלנו או שאמות", "אמות בעד ילדי ארצנו שהם היפים ביותר בעולם". מיד עם הכניסה למחנה נפגע מכדור בבטן אבל הרגיע את מפקדו ב"לא נורא". כשנשאוהו החוצה מתפתל במכאוביו ביקש שיסתמו פיו לבל יצעק, פן יגלה קולו את מיקומם. אחר כך, בראותו את חבריו מביאים את הנשק, לחש באושר: "הפעולה הצליחה, היה כדאי". בבית החולים נתגלה כי הקליע פגע בחוט השדרה ואין תקווה להציל את יובל. אך שמחתו על הצלחת הפעולה המתיקה את שעותיו האחרונות . מתוך הרגשת "היה כדאי" מת ביום ז' בשבט תש"ח (18.1.1948). מרדכי-דב (יובל) הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בגבעת השלושה.

 

(סיפור חיים זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך על ידי משרד הביטחון)

 

לזכרו של יובל – חברי הטוב 

 

בחודש אוקטובר 1944 עלה ארצה באמצעות תנועת "גורדוניה". היה בן 16 לחייו, שמו המקורי היה ברוולד מרדכי דב, וכאן בארץ קראו לו יובל.

הוא הגיע ובליבו אהבה עזה למולדת. מיד התגייס ל"בריגדה" העברית שהוקמה כיחידה שמטרתה להילחם בנאצים במסגרת הצבא הבריטי.

יובל "זייף" את גילו, אמר שהוא בן 18, וגוייס ללא ספקות. היה בחור חסון ויפה תואר, ידע שבע שפות והיה בעל מחשבה מהירה ושכל חריף.

בתקופת שרותו בצבא הבריטי התגורר אצלנו בתל-אביב בדירה קטנטנה בת חדר אחד.

בצבא הבריטי (הבריגדה) שירת בחיל הרגלים בגדוד 3. לעיתים נפגשנו במקומות שונים באירופה, כשאני מעביר את שרותי הצבאי ב"גדוד 1" של "הבריגדה".

המשכנו את הקשר בינינו לאחר השחרור מן הצבא הבריטי. לפתע נעלם ולא ידענו מה קרה לו. רצה הגורל ונפגשנו בנהלל, שם יצאתי לעבודה בבית-ספר חקלאי לבנות, ויובל עבר שם קורס לחימה ב"פלמ"ח".

לאחר זמן מה נעלם שוב. קיבלנו ממנו גלויה בה כתב שהוא נמצא במחנה צבאי בצריפין. הוא שירת כנוטר במשטרת המנדט. זה היה המסר האחרון שקבלנו ממנו.

במשך שנים חיפשתי אחריו. לבסוף פניתי למשרד הבטחון והתברר שהוא נפל בצריפין בזמן פריצה למחסני הנשק של הבריטים.

פניתי לחבריו, ביניהם היה גם שייקה אופיר ז"ל, והרי לפניכם הסיפור אותו הצלחתי לשחזר:

יובל שרת כנוטר בדרגת סמל. שיתף פעולה עם ה"הגנה" וקיבל ממפקדו ב"הגנה" פקודה שעליו לרוקן את מחסן הנשק של הבריטים ב"צריפין". תפקידו של יובל היה לגנוב את מפתח המחסן שהיה מונח מתחת לראשו של סמל בריטי שישן באותה עת.

הסמל התעורר משנתו, והספיק לירות ביובל כדור אחד. יובל התחמק פצוע עם המפתח בידו, אך לא לפני שירה בסמל הבריטי והרגו. הוא מסר את המפתח לידי חבריו שהמתינו לו ליד הגדר.

החברים טיפלו בפצעיו במסירות, אך הוא דימם באופן קשה, הצליח להחזיק מעמד עד שחבריו הוציאו ממחסן הנשק את האקדח האחרון. ברגע ששמע שהפעולה בוצעה באופן מלא אמר את דבריו האחרונים: "היה כדאי..." , כך אמר ומת.

באופן ארעי נקבר יובל ב"גבעת השלושה", משם העבירו את גופתו לקיבוץ "עינת" ושם נמצא קברו עד עצם היום הזה.

 

יהי זכרו ברוך.


שמחה רומר

חסר רכיב