חסר רכיב

זיוי צפרירי

זיוי צפרירי
תאריך לידה: 08.07.1927
תאריך פטירה: 01.11.1956
תאריך לידה עברי: ח' תמוז תרפ"ז
מקום לידה: עין חרוד
שם האב: יעקב
שם האם: בתיה
בן/בת זוג: עודדה
מקום נפילה: רפיח
זיוי באתר הנצחה לחללי מלחמות ישראל
סיפור חיים

 

בן יעקב ובתיה. נולד ביום ח' בתמוז תרפ"ז (8.7.1927) בעין-חרוד. בגיל רך השפיעו עליו מאורעות תרפ"ט עד כי אמר שהוא ינצח את כל הערבים. לאחר מכן, כשהיה לנער ולתלמיד, בשמעו מפי אמו סיפורים על פרעות שנעשו ביהודים בארץ רחוקה ונוכרייה, היה אומר: "כאן בארצנו יש גיבורים, גיבורים תמיד – בכל שעות היום והלילה, ולא ניתן להכות בנו ולעשות בנו פרעות", ובשעת מעשה היה מספר לאמו מחיי נער בישראל בתקופה ההיא, כששכנינו שתים עלינו מכל צד, ויש שהיה מרמז גם על מחשבותיהם ותכניותיהם של נערים אלה.

למד בגימנסיה "אוהל-שם" ברמת-גן ולאחר מכן עבר וסיים את לימודיו בבית הספר המחוזי החקלאי שליד גבעת השלושה. בהיותו בבית הספר סיים קורס מפקדי כיתות ונרתם להדרכת נוער. בתפקידו זה ידע לסגל לעצמו את תכונת המדריך האידיאלי – מתן פקודה בתקיפות ויחד עם זה בעדינות, מפקד בשורה וחבר מחוצה לה. עם סיימו את בית הספר המחוזי נכנס זיוי כחבר בגבעת השלושה הישנה והיה לטרקטוריסט. למסירותו לא היה גבול. בראשית בואו לקיבוץ ניגן גם בכינור, אך פסק מעיסוקו זה כי רצה להידמות לשאר בני הקיבוץ בכל, שהרי הם לא ניגנו. גם בספורט עסק והתאמן יום יום עד שהגיע להישגים ניכרים.

בשנת 1945 בא צו השעה להתגייס לפלמ"ח אך זיוי לא שש לקראתו, הוא האמין שכל בן משק צריך להיות צמוד למשקו כשנה או שנתיים. אבל צרכי הישוב ובטחונו הכריעו והוא התגייס לשורות הפלמ"ח. במסגרת זו היו לו גם ימי חופשה ואז בא הביתה והשקיע עצמו בחקלאות האהובה עליו. בפלמ"ח שהה שלוש שנים והגיע לדרגת מפקד פלוגה. לקח חלק במאבק ובמרי, בהורדת מעפילים לחופי הארץ ובפיצוץ בנייני משטרה וכן בשאר המבצעים הקשים והמסוכנים. בפרוץ מלחמת הקוממיות השתתף במבצעים שונים של לחימה ותגמול, כגון הפריצה לתל-ליטוינסקי (תל השומר), כיבוש סלמה ועוד. נשלח כמפקד פלוגה לירושלים, השתתף בכיבוש שייך-ג'ראח, בפריצה לעיר העתיקה, בשחרור רמת-רחל, בקרבות באזור לטרון ועל ישובי המבואות לבירה. לאחר מכן הועבר לנגב, לפריצת הדרך אליו. כתום הקרבות עבר לחיל השריון, השתתף בקורס של טנקיסטים – עד שבא הנצחון במלחמת השחרור. אז חזר זיוי למשקו ולעבודה בפלחה. במשק ואף בקרב רעיו, לא סיפר הרבה על עלילותיו, וגם כשסיפר, עשה זאת בצניעות ובלי רצון להתבלטות.

ניחן בכשרון רב לנתח בקלות ובהגיון מאורעות עולמיים – פוליטיים וצבאיים, אבל כשנקלע לבין ילדים ידע גם להיות ידידם בחיבה וברעות שהראה להם, בקורת הרוח שגרם להם בשעשועיו ובשובבותו עמהם. איש חברה היה, אך יקרות היו לו שעות ההתייחדות עם עצמו, כי לבו ונפשו היו נתונים לחיי יצירה ושלום. בהגנה על חיי אדם, על חירותו וכבודו הרגיש צו עליון, ביחוד שראה באלו את היעוד הלאומי אשר לו היה נתון ומוקדש.

בספטמבר 1950 התגייס לצבא הקבע והגיע לדרגת סגן אלוף. נשלח מטעם צה"ל לצרפת להשתלם בשריונאות והצליח. נישא לבת הקיבוץ, עודדה. בשנת 1953 עבר עם רעייתו עודדה ואמו בתיה להתגורר בקיבוץ עינת.

בהגיע המועד למערכת סיני (קדש), נמצא בקו האש הראשון. היה בין הראשונים לפרוץ לעבר משלטי האויב. הסתער בראש שריוני גדודו על המשלט המצרי ברפיח וכעבור פחות ממחצית השעה היה המשלט ביד גדודו. אבל זיוי כבר לא היה עמם. הוא נפל בקרב רפיח ביום כ"ז במרחשון תשי"ז (1.11.1956). הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי וביום כ"ב באלול תשי"ז (18.9.1957) הועבר למנוחת עולמים בעינת.

בבית הספר התיכון "אוהל-שם" ברמת-גן נפתח "אולם זיוי", שהוא אולם עיון לגדנ"עים בפרט ולתלמידים בכלל.

סטיפנדיה שנתית נקבעה על ידי אביו בבית הספר החקלאי במקוה ישראל.

בחוברת שבט תשי"ז של "ניב הקבוצה" הועלה זכרו. כתום שנה לנפלו (במרחשוון תשי"ח) הוציא קיבוץ עינת חוברת לזכר שניים: חיים אטלס ז"ל (שנפל במבואות ניצנה ביום ט"ז במרחשון תשי"ז) וזיוי צפרירי ז"ל.

בקיבוצו עינת נבנה אולם ספורט והוא נקרא עד היום "בית זיוי" על שמו.

בשכונת "קרית שלום" בתל אביב נקרא על שמו בית תרבות.

בפתח תקוה נערכו במשך כמה שנים תחרויות כדורגל בין קבוצות "הפועל" ו"מכבי" המקומיות על גביע לזכרו של זיוי צפרירי.

 

יהי זיכרו ברוך.

 

(סיפור חיים זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך על ידי משרד הבטחון)



זיוי בן 10זיוי עם אימו בתיה


זיוי, בני

 

(נכתב על ידי יעקב צפרירי, אבא של זיוי, מתוך חוברת הזיכרון "חיימקה, זיוי" שהוצאה לאור על ידי קיבוץ עינת כתום שנה לנפילת הבנים, חשוון תשי"ח)

 

*

עברה שנה מאז נדם קולו של זיוי ז"ל. חבריו יזכרוהו לפי מגעם אתו בשנות גיל שונות, אנשי צה"ל יזכרוהו כמפקד בעל תכונות פיקודיות ועוד, ואילו אני אזכרהו בשלבי גידולו והתפתחותו מאז הוולדו. על זיוי מותר להגיד כי בהופעתו-הולדתו רגזה הארץ וניתן אות...

זיוי נולד ביום שישי בבוקר (ח' בתמוז תרפ"ז – 8.7.1927) וביום שני, י"א בתמוז, רעדה אדמת הארץ ובעיר שכם, הידועה לשמצה, נהרסו בתים רבים ומתחת לעיי מפולת נקברו עשרות אנשים.

ככל בני דורו בארץ, עברו עליו חייו הקצרים במתיחות. זיוי התינוק ידע הטעם של פחד יריות ערבים אל בתים יהודיים בשכונת מקור-חיים בירושלים וכן בכל התקופות שלאחר מכן, לפי המאורעות שהיו בארץ, וזה, כפי הנראה, חישל את אופיו והכרתו שעליו לפעול להגנת הישוב.

מגיל הגנון גילה זיוי "כשרון ההמצאה". אם עלה בדעתו התינוקית לברוח מהגנון הביתה, הרי עשה זאת בהשאירו הכובע שלו, לבל תתגלה מזימתו לגננת, וכן הפתיע ב"המצאות" פעמים רבות, במצבים שונים.

מילדותו התבלט כעשוי ללא חת ומזלזל בסכנה, האמין בכוחותיו. דיבורו היה תמיד אמת. לא הלך בדרך הנוחה על חשבון האמת. רגש הצדק, השוויון והדאגה לזולת, ניכר היה בו מילדותו.

זיוי ידע תמיד לחלק עם חבריו "מלאי הדברים הטובים" שהוכנו בשבילו בארון, מדי שבוע, וכן נהג אף בהתבגרותו. תמיד, בדרשו ממני טובת הנאה בצורת קולנוע, גלידה וכדומה, דרש לציידו בכך גם בשביל חבר או חברים.

מעשה באחד הימים – בבואי אל "הגבעה" (קיבוץ גבעת השלושה) ראיתיו ליד שער הכניסה מתרוצץ על אופניים בלווית חבר. בראותו אותי נכנס, דרש שאתן לו כסף לקנות גלידה בשבילו ובשביל החבר. מתוך רצון ל"מתחו", העמדתי פני מסרב ואמרתי לו: "מילא, דרישתך לכסף ממני עוד יכולה להיות מובנת לי, הרי אתה מבטיח תמיד להיות בן טוב, אולם מדוע עלי לתת כסף גם לו (לחבר)?". זיוי קפץ ובשצף קצף פנה אלי: "מחוייב אתה לתת כסף גם לו. אתה עובד בחוץ ומקבל כסף, אבא שלו אינו מקבל כסף בעד עבודתו במשק.. וכו' וכו'. לא ראיתי טעם להסביר לו באותו המעמד, כי גם הכסף תמורת עבודתי נכנס לקופת המשק. נשקתיו והתברכתי בלבי על צדקת דברי בני אהובי ומסירותו לחברו.

ומעשה בזיוי המפקד בצה"ל:

זיוי הופיע בביתנו בלווית חייל טוראי ומתוך כלי עם פרי הדר שעמד על השולחן לקח זיוי, בעל הדרגה הגבוהה, מנדרינה, קלפה והגיש חצייה לחייל. הדבר לא נראה ישר בעיני ולאחר שהחייל עזב את הדירה העירותי לזיוי על התנהגותו: "הן החייל חבר הנו ועלול הוא לחשוב שמתוך קמצנות הגשת לו רק חצי מנדרינה". ענה זיוי ואמר: "עם חלוקת המנדרינה בינינו הנני הורס כל שמץ של מחיצה ונוצר על ידי כך יחס של רעות בינינו ולכן עשיתי כפי שעשיתי".

כוחו של זיוי היה בשקט שבו. לא הבליט את עצמו ודברי הגיון נתקבלו על דעתו, אף אם היו בניגוד למחשבותיו ולרצונו לפני ששמע אותם.

בסיימו את המחלקה השישית בגימנסיה, בא אלי בהצעה להפסיק את הלימודים, "אין זה 'שווה' להמשיך ללמוד", אמר לי. כאשר הסברתי לו, שהכרחי לגמור בית ספר תיכוני, כדי שהברירה תהא בידו להמשיך או לא להמשיך בלימודים, כי לא כן הדבר אם אדם אינו מסיים בית ספר תיכוני, ידע זיוי שעליו להמשיך ללמוד ולחבריו הודיע שהוא ימשיך ללמוד, כי רצון אבא בכך, ובצדק.

נוסף ללימודים כלליים הועמסו על שכמו הרך גם לימוד תלמוד במשך שעות אחדות בשבוע ונגינה בכינור. נשא הכל ללא מאמץ מיוחד וללא בעיות ואף לפרס על תנ"ך זכה מידי הסופר שאול טשרניחובסקי – הספר "גורן" (שירי ילדים) עם הקדשה.

ידע זיוי לפעול באחריות. כאשר עמד להשלח מטעם הצבא לצרפת לתקופה מסויימת, היה בזה מן הפיתוי בשבילו, יליד הארץ, הנכסף לראות קצת את העולם שמעבר לגבולותינו. אולם בבוא ההוראה שעליו לצאת לצרפת, ביקש זיוי לדחות נסיעתו , ללא כל בטחון שתינתן לו ההזדמנות לכך בשנית, בנימוק שאין הוא שולט במידה מספקת בשפה הצרפתית, בכדי שיוכל להשתתף בקורס מטעם צה"ל. נסיעתו נדחתה ולאחר שהוכשר לכך נסע ולא בייש את שולחיו. בשובו מצרפת אמר לי:

"רק בכדי להוכיח, שאין אנו, צה"ל, נופלים מהצבא הצרפתי, ובשטחים מסויימים אף עולים עליו, כדאית היתה נסיעתי לצרפת. אמנם למדתי שם דברים, אולם היו דברים שיכולתי ללמדם".

עם כל המייחד את זיוי, את עולם חוויותיו ותגובותיו מיתר בני גילו, הרי היה בן לתקופה רבת נפתולים, נוראת הוד במלחמת עמנו על קיומו, חירותו ועתידו בארצו. והיא אשר הטביעה את רישומה העמוק בנפשו של זיוי ובבני דורו, הראשון לגאולה. ההתרחשויות המסעירות בארץ, בעם ובעולם הציתו בו ערנות לכל המתרחש מסביב, הצמיחו בו כוחות נפשיים וחישלו את אופיו חישול של בגרות, תעוזה ועמידה עצמית.

מטבעו איש חברותא היה זיוי, אך יקרות מאוד היו לו שעות ההתייחדות עם עצמו. כל מעייניו היו נתונים לחיי יצירה ושלום, אך בהגנה על חיי אדם, על יצירתו, חירותו וכבודו ראה צו עליון של הפרט והכלל גם יחד. עתים אולי נשתרבב בפעולתו משהו מן ההרפתקה והרומנטיקה המלחמתית, אולם ביסודו האציל עליה היעוד הלאומי שהנער ראה עצמו מקודש לו. אכן, ממיטב הישות הלאומית והאנושית, פרי סבל, כיסופים ומאמצי גאולה של דורות, נצרפה ועלתה דמותו הקורנת של בני – והיא שתעמוד לי ביגוני ובאבלי על אבדנו.

 

אוקטובר 1957          

אבא

בית זיוי - אולם הספורט של קיבוץ עינת



חסר רכיב