חסר רכיב

יצחק זלצברג

יצחק זלצברג
תאריך לידה: ג' כסלו תר"ע - 16.11.1909
תאריך פטירה: 08.04.1985

על יצחק
– מתוך שיחה מוקלטת שנערכה איתו זמן קצר לפני מותו. 

 

נולדתי להורי צבי וציפורה זלצברג ב-זביירצ'ה, עיר תעשייתית על קו לודז' וקראקוב בפולין.

האוכלוסיה העקרית בעיר הייתה מורכבת מפועלי תעשייה, מעמד הסוחרים והאינטליגנציה הגבוהה. בימי השוק המתה העיר מן האיכרים והרוכלים שהגיעו מכל הסביבה. תיאטרון הגיע לעיר מן הערים הגדולות, כיוון שלא היה תיאטרון מקומי. בעיר היה גם פארק גדול.

להוריי הייתה חנות מכולת שעיקר רווחיה היו מן הדוד פיליפ, אחיו האמיד מאד של האב שחי בארה"ב והיה מקור תמיכה בלתי נלאה. לא אחת פשטו הצוענים ורוקנו את החנות ובעלי החוב המשיכו לקחת בהקפה כיוון  שאבי צבי היה איש רך ואמן בנשמתו.

גרנו בקצה העיר בין אוכלוסייה מעורבת של יהודים ופולנים. למדתי בבית ספר פולני כללי ומאוחר יותר בבית ספר "מזרחי", בית ספר פרטי יהודי בו למדו גם עברית. שפת הדיבור בבית הספר היתה פולנית ויידיש. בגיל חמש עשרה עברתי לוורשה ולמדתי בסמינר למורים.

מלחמת העולם הראשונה לא הורגשה בעיר הולדתי ועד גיל שלושים הרגשתי חופשי לגמרי ולא נתקלתי בתופעות אנטישמיות.

בגיל ,15  כפי שאמרתי, הגעתי לוורשה עיר הבירה ע"י גלגולי דברים. ציירתי בשמן ורשמתי

ורציתי להתקבל לאקדמיה לאמנות. באותם הימים התמנה לרבה הראשי של וורשה, פרופסור שור, אחד מגדולי החוקרים של חמורבי, המחוקק הבבלי הראשון. פרופסור שור היה גם סנטור בממשלה הפולנית. בצילום של ייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים, הוא מופיע כשלישי מימינו של הלורד בלפור. שמעו של איש דגול זה  הגיע גם לזביירצ'ה.

פניתי אליו במכתב וביקשתי את עצתו ועזרתו במימוש חלומי ללמוד ציור.

בשבת כאשר חזרתי הביתה מבית הכנסת עם אבי,שהיה גם חזן וצייר חובב, מצאתי את מכתב התשובה, הוא כבר היה פתוח. כיוון שאימי היתה סקרנית מאד, לא עמדה בפיתוי ופתחה את המכתב קודם הגיענו הבייתה.

פרופסור שור הציע לי להגיע צ'סטוחובה, העיר של המדונה השחורה, איקונה שמאמיניה ייחסו לה תכונות של מחוללת ניסים. היא היוותה מטרה לעולי רגל נוצריים.

בעיר זו הייתה גימנסיה יהודית מעולה בה לימד פרופסור בלבן, שחיבר ספרים בתולדות עם ישראל. פרופסור שור יעץ לי להביא לפרופסור בלבן את ציוריי. אכן, ביקרתי אותו כמה פעמים בצ'סטוחובה והוא המליץ לי לעבור לוורשה. לא יכולתי להתקבל לאקדמיה לאמנות ללא תעודת בגרות ולביתי לא רציתי לחזור. לכן פניתי לסמינר ממשלתי גדול אותו ניהל אדם בשם פודרנסקי. התגוררי עם כמה סטודנטים נוספים בחדר גדול בווילה פרטית שהשכירה להם משפחה יהודית בשבתות ביליתי אצל פרופסור שור שלימים כיהן כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

במרוצת תקופה זאת הכרתי גם את יאנוש קורצ'אק. מוצאו היה ממשפחה מתבוללת, והשם י.ק. אינו שמו מלידה, אלא כינוי שאימץ על שם גיבור פולני עממי.

הוא נהג לבחור את התלמידים הטובים מבין הסמינריסטים, כדי לשמש עוזרי הוראה בבית היתומים שהקים. טרם בואי לבית היתומים לא ידעתי עליו הרבה, אך מן המעט ששמעתי ציפיתי לפגוש כל מה שמדמה נער צעיר  לגבי  אדם מפורסם.

לצלצולי הפעמון פתח את שער בית היתומים איש נמוך קומה עטור זקן ושאל לרצוני. הראיתי לו את המכתב וציפיתי שיביאני אל יאנוש קורצ'אק. להפתעתי, פתח את המכתב וקרא בו. הוא ערך לי בדיקה רפואית מדוקדקת, קבע שיש לי ריאות חלשות והמליץ על אורח חיים נאות וטיפול.היה זה קורצ'אק עצמו ואני טעיתי לראות בו את שוער בית היתומים.

בתקופה הראשונה לשהותי במקום, גרתי עימו בחדרו. בית היתומים התנהל כמדינת ילדים עם חוקים משלה. קורצ'אק לימד אותם היגיינה ע"י גלויות צבעוניות. בנעוריי נראו לי התוכן והאמצעים החינוכיים שלו כטיפשים ופרימיטיביים. רק לאחר שנים רבות בהיזכרי שוב במה שראיתי שם, וכאשר שירתי בהוראה בעצמי, הבנתי את גדולתו כמחנך.

בהצגות הבכורה של מחזותיו, הוא לא נשאר עד תום ההצגה למורת רוחי. לגביו היה חשוב יותר שלא להיות עייף ועצבני עם הילדים למחרת היום.

בהיותי בן 21 , גויסתי לצבא הפולני, לחיל התותחנים שם למדתי גם חובשות. היה לי קצין ישר, משכיל וסימפטי אשר העריך את השכלתי וגילה כלפיי יחס מצוין. בגלל חיבתי הרבה לספרות ופילוסופיה יוונית, כינה אותי בשם "סוקרטס".

מעולם לא עברתי חוויה של השפלה בגלל היותי יהודי. לא אחת ניהלנו, כומר המחנה, הקצין ואני, שיחות על נושאים העומדים ברומו של עולם, או בענייני דיומא – בידידות רבה.

אחרי הצבא, חזרתי לזמן מה הביתה ולימדתי באופן פרטי בבתי התעשיינים העשירים את ילדיהם. היו באים לקחת אותי לאחוזותיהם במרכבות הדורות רתומות לסוסים.

לא התפתיתי להצעות השידוך הרבות, הלכתי להכשרה ושימשתי כמזכיר (בקלוסובה). ההכשרות היו מעין קיבוצים שהכשירו לעלייה לארץ.

 היו הגבלות חמורות מאד לגבי אהבות ורומנים, אך אלו פחתו... אני שמרתי על ניטרליות כדי לא לפגוע, ובעיקר כדי להתרפק על ברכי אהובתי הפילוסופיה.

בינתיים פרצו מהומות בארץ ישראל, פלשתינה - כפי שנקראה אז. הגרמנים והאנגלים צמצמו את מספר העולים לארץ. צריך היה לחכות זמן רב לסרטיפיקטים.

לאחר 5 שנים שחייתי בהכשרה , קיבלתי סרטיפיקט. בינתיים דאגתי ליתר החברים שיוכלו לצאת ארצה מה שיותר מהר. הגרמנים עמדו לפלוש לפולין ואני הצלחתי לעזוב באוניה האחרונה שיצאה מפולין לפני הפלישה. לפני כן נסעתי להיפרד מהוריי, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. מאוחר יותר נודע לי שהם נספו בתאי הגזים באושוויץ.

כשהגעתי ארצה, רוכזו כל העולים בבת גלים. משם הגעתי לגבעת השלושה בה מצאתי כמה מחבריי להכשרה.

ביום הראשון לבואי ביקרתי בחדר של אחת המשפחות הראשונות בגבעה, משפחת ירקוני. בחדרם על  הקיר היה תצלום של החברה ירקוני מרימה אבן כבדה במחצבה.

חששתי שלא אוכל לעמוד בעבודה גופנית קשה. פחדתי שאהיה חלש מול הנשים החזקות הללו. אעפ"י כן התחלתי לעבוד במחצבות מגדל צדק. באותו הזמן התחלתי לחסוך פרוטה לפרוטה על מנת לרכוש ספרים.

כל הזמן הסתננו שמועות על מה שקורה באירופה אך הקשר עם פולין נותק בגלל המלחמה. שנים לא ידעתי אודות קורות משפחתי, לא ניתן היה לשער את גודל האסון. באותן השנים שמשפחתי הושמדה, המשכתי את חיי כרגיל. מדי פעם לאחר עבודה מפרכת הלכתי ברגל לתל- אביב כדי לחזות בהצגות ולשמוע הרצאות בבית התרבות. הרביתי לטייל בשבילי הארץ כדי להיטיב להכירה מתוך התעניינות עזה  בארכיאולוגיה.

בשלב מסוים הכרתי את קלריסה שהגיעה  לגבעה מן העיר. אשה יפה להפליא, מטופחת ואינטלגנטית, אפופה באווירה של עולם אחר, שונה כל כך מן הנשים בקיבוץ שהיו לא מטופחות במתכוון. היא באה עם בתה הקטנה, אסתר. הכרתי אותה, את בעלה לשעבר ואת אחותו. התידדתי עם כולם. קלריסה בנוסף ליופיה, הייתה גם משכילה מאד ועצובה. היא הזכירה לי את הנשים מן השירה והספרות הרומנטית. הייתי המורה שלה לעברית. היה לה קשה עם העולם החדש והמוזר הזה. היה לה גם קשה להתייחס ברצינות אל התמימות של תפיסת החיים הסוציאליסטית. היא ידעה באופן מעמיק את לקחי ההיסטוריה מכדי לקבל בכובד ראש אמירות מדוקלמות ברצינות תהומית ובאמונה חסרת ספקות.

 

(כאן נקטעה שיחת הראיון המוקלטת בגלל התקף שיעול של אבא.)

 

ניתן להוסיף לדברי אבא, כי בבואו ארצה שקד על לימודי הערבית והתמסר גם ללימוד שפות שמיות עתיקות וסנסקריט. הוא שלט בשמונה עשרה שפות. בקיבוץ עבד בעבודות שונות בחקלאות, בעליית הנוער,  ובמחלקת קליטת נוער של הסוכנות. בתום תקופת עבודתו כעובד מחוץ לקיבוץ, חזר לעבודה בקיבוץ, שימש מורה להיסטוריה ונתן הרצאות  למבוגרים. לאחר שהתעייף מהוראה, עבר לעבוד במאפיה של עינת, למעשה עד יום מותו.

אבא היה איש רוח בכל רמ"ח איבריו. הקדיש את עיתותיו ללימוד עצמי, האזין לרדיו בקנאות וקרא כל עיתון מתחילתו ועד סופו. לעתים קרובות נראה בשעות הערב המאוחרות יושב בחדר האוכל, עוסק בלימוד וקריאה.


יהי זכרו ברוך.   

 

רשמה והביאה לדפוס: רעואלה שחף -זלצברג

 

חסר רכיב