חסר רכיב

רבקה ראובני - בורנשטיין

רבקה ראובני - בורנשטיין
תאריך לידה: י"ז ניסן תרס"ט - 08.04.1909
תאריך פטירה: 23.04.1995

תולדות חיים


רבקה נולדה בעיירה ראדזימין, ליד וורשה, פולין, להוריה חנה-רחל ויחזקאל בורנשטיין. היו לה 3 אחיות ו-2 אחים.

רבקה התייתמה מאימה בהיותה בת 3, כאשר נולדה אחותה הצעירה חנה. אביה התחתן עם אלמנה, אטה שמה, והיא הייתה לאם לילדי המשפחה.

רבקה סיימה את לימודיה  בבית הספר היסודי בעיירה ועברה לעבוד בורשה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בוורשה הושפעה מהתנועה הציונית ובגיל 16 הצטרפה לסניף "החלוץ הצעיר" ועברה לקיבוץ ההכשרה "תל-חי". בהכשרה עבדה בחקלאות ומילאה גם תפקידי ארגון. בשנת 1929 קיבלה את אישור העלייה ועלתה לארץ. הצטרפה לקיבוץ גבעת השלושה שם היה חבר אחיה מנחם בורנשטיין.


אמא שלנו (מתוך חוברת הזיכרון שיצאה לאור ע"י המשפחה)

 

אמא שלנו, רבקה בורנשטיין- ראובני, סגרה אמש מסכת חיים של שמונים ושש שנה.

את כל חייה חיה אמא באותה אמונה תמימה שאיתה עלתה ארצה בת עשרים ואחת, עם חבריה מההכשרה בקיבוץ תל-חי בפולין, לקיבוץ גבעת השלושה.

ארץ ישראל, עבודה, קיבוץ. והקיבוץ בשבילה – כוחו של היחד, עשייה משותפת, חברות. בעבודתה בבית הילדים, במחסן הבגדים ובבית החרושת הגשימה את כל אלה בנאמנות.

רבקה, בת למשפחת בורנשטיין – אחות לדודה פרל ודודה חנה, ולדודים שלום (שול'ם) ומנחם, כולם יפים, תמירים, עם האף הבורנשטייני הדק, האצילי, עם רעמת השיער השחור והמתולתל, והקשר ביניהם עמוק וחם. אני זוכרת איך שול'ם ורבקה וחנה וחיים היו מביאים איתם את מנחם ולאה אלינו, לעינת, הכי רחוקים במסלול הביקורים. קודם היו שותים ואוכלים משהו ומספרים חדשות מהמשפחה, ואחר כך היה מגיע תור הפוליטיקה. הגג היה מתרומם מהצעקות. שול'ם ה"ציוני כללי" מימין ומנחם ה"מפ"מניק" משמאל, ואמא ואבא וחיים וחנה ה"מפא"יניקים" בתווך – וכך היה הריטואל נמשך כשעה, בעיקר בשנות החמישים – עד שאמא היתה רומזת שזהו להיום, שאפשר להמשיך בוויכוח בפעם הבאה. היא עודדה מאד את הקשרים בין בני המשפחה, והודות לה נוצרו קשרים הדוקים גם בינינו לבין בני ובנות הדודים שלנו.

אמא הייתה מלאת מרץ, אהבה טיולים, מסיבות, ריקודים, ספורט. היתה גאה מאד בעברה הספורטיבי. כל המשפחה הכירה את התמונה המהוללת של רבקה קופצת לגובה בכינוס הפועל, מתי שהוא בשנות השלושים. אני זוכרת כשהגעתי לגיל שגם אני קפצתי לגובה בשיעורי התעמלות, שאלתי אותה, "אמא, כמה קפצת?" והיא אמרה "מטר ועשרה". אמרתי לה שגם אני. כשסיפרתי לה שקפצתי מטר וחמש עשרה, אמרה שהיא קפצה מטר ועשרים. כשהגעתי אני למטר ועשרים אמרה אמא שהיא קפצה מטר עשרים וחמש. וכאן עד כמה שזכור לי, נעצרנו שתינו.

בעינת, כשכבר היה להורים מטבח שאפשר להתבטא בו, אני הייתי כבר גדולה, אבל הנכדים זוכרים את התבשיל של סבתא רבקה, שאריות כדור בשר ותפוח אדמה מהפעוטון שלה, מטוגנים בביצה. אבל במיוחד יזכרו לה את עוגת הקוקוס ושטרודל התפוחים.

הנכדים תמיד היו מזמינים אחת משתי אלו לימי ההולדת שלהם.

היו לה שנים עצובות אחרי שאבא נפטר ב-1979, אבל היא ידעה לקשור קשרים טובים עם המחותנים שלה, עם חנה ומרדכי ועם משקה ופייבל ועם ההורים של גילי (אשתו של חזי), וכן שמרה גם על ידידות ארוכת שנים עם הרבה מחבריה וחברותיה.

בשנים האחרונות בגד בה גופה ואחרי כן גם זיכרונה. אבל אופיה לא השתנה: היא שמרה על מאור פנים, התייחסה אל המראות החולפים כשעברנו בשבילים, כשהיא כבר על כסא גלגלים. כשהייתה רואה מישהו מוכר לה בא מולנו, היתה שואלת אותי: "מי זה?" וכשהגענו אליו היתה אומרת שלום בחום, כאילו לו חיכתה. ועוד באחד מטיולינו האחרונים, היתה אומרת לי "איזה יופי", למראה פריחה, למראה עצים מלבלבים, ואני הייתי חושבת את מילותיה של לאה גולדברג, "והנה אתה בא בימים, זקנת  ושבת, וימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים, ותדע: כל יום אחרון תחת השמש, ותדע: חדש כל יום תחת השמש", ואולי גם למדתי ממנה: "ברך והתפלל על סוג עלה קמל, על נוגה פרי בשל..."

אמא נאספה אל עולמה, נטמנה בפינת החמד הזאת, שבוודאי גם היא וגם אבא היו מברכים ומודים עליה.

אני רוצה להודות בשמי ובשם כל משפחתנו לאלה שהקלו עליה את השנים האחרונות, לאחיות ולעובדות חדרי חולים, על המסירות, היחס העדין והכבוד שהעניקו לה.

 

יהי זכרה ברוך.

 עידית פז (ראובני)

חסר רכיב