חסר רכיב

מרדכי שפירא

מרדכי שפירא
תאריך לידה: 17.03.1908 יד' אדר ב' תרס"ח
תאריך פטירה: 15.09.1991
תולדות חיים

 

מתוך עבודת שורשים –" אני ומשפחתי" של אורי שני.

 מרדכי מספר לאורי נכדו (ובנם של רבקה ודודי), את תולדות חיו.

העבודה נכתבה בשנת הבר מצווה של אורי - 1982.

 

נולדתי בשנת 1908 בעיר קרשניק שבפולין. שם אבי יהושע ושם אמי רבקה.

אבי היה סוחר, היה לו מחסן רהיטים, מחסן קמח, ולאחר מכן הייתה לו חנות למכשירי כתיבה וספרים. אמי הייתה עקרת בית ועזרה גם בעבודה בחנות. בבית הייתה לנו עוזרת שעזרה לאמי בטיפול בילדים ובמשק הבית.

היינו 9 ילדים: 6 בנות ו3 בנים, אני הילד השישי במשפחה. בהיותי בן 3 שנים, אבי הביא אותי "לחדר", ושם התחלתי ללמוד קריאה. בגיל 5 התחלתי ללמוד תורה. בהיותי בן 6, בשנת 1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה. כשהייתי בן 7 בזמן המלחמה מת אבי ואני עברתי לגור אצל סבי יוסף (מצד אבי), וסבתא אלקה. גרתי אצלם 5 שנים.

בינתיים חזרה אמי לגור בעיר של הוריה מהעיר בכובה, בה גרנו מספר שנים.

חזרתי לבית אמי בהיותי בן 12, והתחלתי ללמוד מקצוע כשוליה אצל תופר.

 אבי היה דתי מאד, הוא למד בישיבה, היה מוסמך לרבנות, אולם לא רצה לעסוק בכך, ולכן עסק במסחר. אבא שלי היה ממשפחה דתית מאד.

 הורי אמי -  זאב ואלקה גרינאפל.

 הוריי התחתנו באמצעות שידוך. עד כמה שזכור לי מהתקופה שאבי עדיין חי, נשמרו בביתנו כל מצוות הדת והתפילות כפי שהיה נוהג אצל "חסידי רקשוב".

 סבי זאב היה כעין רופא אורטופד, אנשים היו באים אליו עם שברים ביד, ברגל או בכתף, והוא היה מחזיר את השבר למקום, ומקבע את מקום השבר בעזרת לוחות ותחבושות, שימוש בגבס עדיין לא היה מקובל אז.

זכור לי מקרה אחד יוצא דופן, כשנער, בנו של רב, שבר רגל, הוריו הלכו איתו לרופא, והרופא טיפל בו ולאחר ולאחר זמן רב אותו נער לא יכול היה ללכת כי השבר לא התאחה נכון, אז הורי הנער באו אל סבי להתייעץ , וסבי עשה לנער אמבטיה, נתן לו מכה ושבר את הרגל במקום שהתאחה לא נכון. לאחר מכן קיבעו את הרגל בצורה הנכונה ולאחר 3 חודשים הלך אותו נער היטב. סבי לא קיבל תשלום עבור הטיפול בחולים אבל הגויים היו נותנים לו מתנות של תוצרת חקלאית.

  סבא לימד אותי איך לעבוד, איך להשתמש בכלי עבודה וכדומה. אני הייתי ילד עצמאי מאוד ובגיל 12-13 כבר עזרתי רבות בבית. מלבד עבודתי כשוליה אצל התופר. הייתי קונה דברים לבית, עוזר להסיק את התנור במאפיה שלנו ועוד. רק שנה וחצי לאחר שהתחלתי לעבוד כשוליה אצל התופר, התחלתי לקבל משכורת עבור עבודתי.

 בגיל 14 היינו חבורה של ילדים באותו גיל, היה לנו מדריך של תנועת הנוער "החלוץ הצעיר" שארגן אותנו להצטרף לסניף התנועה. במסגרת "החלוץ הצעיר", למדנו הרבה על ארץ ישראל והציונות. היו לנו פעולות כמעט מדי ערב, למעשה היה זה מקום המפגש היחידי בעיר לנוער. באותה תקופה התארגנו מספר תנועות נוער נוספות בעיר שגם הן משכו את הנוער אולי לכיוונים מנוגדים לציונות (הבונד למשל).

בגיל 16 שנים, בהכשרה, שם למדתי את חיי הקיבוץ והשיתוף, עבדתי גם אצל אדם שהיה בעל אחוזה. בהכשרה הכרתי את אשתי חנה ועלינו לארץ ביחד בשנת 1929. בערב ראש השנה, לאחר שהייה של שבוע בבית עולים, הגענו חנה ואני לקיבוץ גבעת השלושה.

לאחר שנה בגבעת השלושה, נסעתי לקיבוץ תל יוסף ללמוד לגדל מספוא. כשחזרתי משם, חנה ואני התחתנו ונולדו לנו 4 ילדים: אשר(אושקה), יהושוע (שוקה), נירה ורבקה. 

במהלך שנות חיי בקיבוץ עבדתי בעבודות רבות ושונות והיה לי ידע ספציפי בתחומים שונים בעבודות חקלאיות, והייתי נחשב למומחה.

למשל היו מזמינים אותי לזרוע תורמוס או תלתן בפרדסים, או אספסת. מכונות זריעה לא היו אז. אחרי 7 שנים עבודה במספוא, התחלתי לעבוד בטרקטורים. עבדתי שנים רבות כטרקטוריסט, גם בעיבודים בשדות המשק ובעבודות חוץ.

כשעברנו לעינת, לא הייתה מספיק עבודה בטרקטורים, ולכן עברתי לעבוד במסגרייה, בתיקון ושיפוץ כלים חקלאיים, עבודה בה אני ממשיך עד היום.

במשך השנים למדתי ציור ואני עוסק בזמני הפנוי בציור. ארבעת ילדינו חיים במשק, ויש לי 15 נכדים, הבכור בן 25 והצעיר בן שנה וחצי, כן ירבו...

 

*  *  *  *  *

 

 

תיעוד ויצירה

 

חנה ומרדכי שפירא ז"ל אספו והקליטו בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, זיכרונות וסיפורים מחייהם. בניהם אושקה ז"ל ויבדלו לחיים ארוכים – שוקה, נריה ורבקה הוציאו לאור חוברת בשם סיפורי חיים.

החוברת מלאה וגדושה בצילומים וסיפורים על קורות משפחותיהם של מרדכי וחנה. יש בה תיעוד וביטוי אישי לתהליכים ואירועים, המשקפים קורות משפחות יהודיות במאה ה-20 הסוערת וכן את התעוררות הציונות באירופה, העלייה לארץ ישראל, ההתיישבות החלוצית בארץ ובניית משפחה בקיבוץ.

החוברת יצאה לאור בשנת 1998.

בשנת 1992 יצא לאור הספר מרדכי שפירא – אמן, מאת מרים אור.

בספר 85 רפרודוקציות של ציורים בצבע, ורישומי עט ועפרון, בשחור לבן, פרי עמל של כ- 50 שניות יצירה.

הספר הופק על ידי שוקה שפירא (בנו של האמן), בהסכמתו של מרדכי ובתמיכה רחבה ואוהדת של חברים, אמנים וכל בני משפחתו.

בספר מובאים ציורי דיוקן, "הדומם החי" וציורי נוף.

במהלך הפקת הספר נפטר האמן.

 

יהי זכרו ברוך.

ארכיון עינת

 


קטעים מהחיבור הפותח של הספר -  מרדכי שפירא – אמן

 

האמן, אבי / שוקה שפירא

 

אבני הבוחן להערכת אדם שונים בחברות, בתרבויות ובלאומים השונים. לאחרונה במערב ובישראל, נמדד ערכו של האדם בכמות הכסף והרכוש שבבעלותו, בהישגי תפקיד ושררה. תארי כבוד, עסקנות פוליטית וחשיפה בתקשורת ההמונים, הם המביאים לאדם את הכבוד והיקר.

אין מרדכי שפירא אבי נמנה בין כל אלה, תכונותיו, מעשיו ופועלו לא הביאו לו לא רכוש וממון, לא דרגות ותארים, לא שררה ופרסום. למרות זאת, דוגמא ומופת הוא לכל מכיריו, אהוד ואהוב בחברה ובקיבוצו, ונערץ על ידי ידידיו ובני משפחתו. וזאת בשל היותו איש אמת, אדם הבטוח בדרכו ובאמונתו, הפועל ללא ליאות ומורא, בחריצות עקשנית ובהתמדה אין-קץ, להגשמת הדברים בהם הוא מאמין, זקוף, גאה, ישר וצנוע.

ילדותו ונעוריו, בעיר קטנה בפולין בקרב משפחה דתית, היו קשים ביותר. יתמות ומחסור, עוני וסבל. בגיל צעיר מגלה אבא את הציונות, את חלום ארץ- ישראל, והעיקר – את האפשרויות לשינוי ההיסטורי בבניית המשכן הלאומי לעם היהודי בארץ – ישראל.

אבא משתכנע שלהגשמת מטרה נעלה זו יש לעבור שינויים מהפכניים בתפיסת העולם ובאמונה. יש להכיר ולהאמין באידיאלים ובעקרונות חדשים. והעיקר – נכונות אישית להקרבה עצמית מלאה ומוחלטת להגשמתם. וכך, בן 16,  הוא עוזב את ביתו ומצטרף להכשרה בקבוצת תל-חי של תנועת "החלוץ", והופך משוליית רצען בן למשפחה 'דתית מסורתית, לקיבוצניק סוציאליסט המאמין בחיי שיתוף ואחווה, שהגשמתם משמעותה: קיבוץ בארץ – ישראל.

בארבע שנות הכשרה קשות ביותר בפולין הוא מכין את עצמו לעליה לישראל. שם הוא פוגש את חנה קנט ( הג'ינג'ית הסוערת), ההופכת לימים לרעייתו. גם היא חדורת להט ואמונה חלוצית כמותו. עם עלייתם ארצה, מיד הם עוברים להגשמה בקיבוץ גבעת- השלושה.

אבא מתלבט מיד באחריות וברצינות בהן הוא מתיחס לעבודה ולחקלאות. למרות שהוא חסר השכלה גבוהה הוא משתלם ומתקדם בחקלאות ובעיקר במקצועות הטכניים: טרקטורים ומיכון חקלאי. תוך- כדי לימוד ועובדה פיזית בהפעלת הכלים עצמם בשדה, הוא מתקדם, משפר ומשתפר.

הקשר עם האדמה הוא הציונות. תמיד הוא נמצא במקום הקשה והקריטי. בהגנה, ובמאבק המתנהל במנדט הבריטי, בנגב הנצור במלחמת השחרור, אבא כמובן על הטרקטורים הכבדים שבונים שדות תעופה, ביצורים ודרכים לישובים הנצורים, הרחק מביתו וממשפחתו בזמן המלחמה.

נראה שלאבא שלוש מטרות עיקריות בחייו והן: הגשמת הציונות בדרך הקיבוצית, הקמת משפחה גדולה חמה ואוהבת, ויצירה אמנותית בתחום הציור. כיצד מצליח אדם בתנאים כה קשים בקיבוץ הנבנה, בעבודה פיזית מפרכת של שעות אין- ספור, גם להתמסר למשפחה וגם לצייר – מעולם לא הצלחתי להבין. ומפליא הדבר כיצד, משנות ה-40 – מימי החוג לציור שהקים חבר משקו צבי שור – ועד היום, ללא אמצעים כספיים או אחרים, ללא תנאים וזמן, הוא מצייר בהתמדה, על פיסות נייר עיתון, על חתיכות קרטון, בד אוהלים מברזנט ושקי תבואה – כולם כשרים לציור.

את הליפט שבו מגיע הטרקטור ה 9D- הגדול לקיבוץ מסב אבא במו ידיו לחדר ציור, סטודיו פרטי של ממש, בו יוכל להתמסר לציור.

הפסקה אחת הייתה ברצף עבודתו האמנותית של אבא – ב-1951, בזמן הפילוג בתנועה הקיבוצית. הפילוג היה מלווה בתחילתו בסערת רגשות עזה ביותר, ובהמשכו בתנופת היצירה והבניה של הקיבוץ החדש עינת.

חשיבות רבה מקדיש אבא לילדיו, ויותר לחינוכנו מאשר ללימודינו. הוא רצה להקנות לנו ערכים, עקרונות, אהבת האדם והטבע, ולכן חלק בלתי נפרד מהחינוך שהוא מעניק לנו זה הטיולים בטבע בנופי הארץ ואהבה לבעלי החיים. ואכן, המשפחה מחזירה אהבה ונשארת מלוכדת. בניו ובנותיו נישאים וחיים כולם בקיבוץ בקרבת ההורים ושומרים על אחדות, אהבה ותמיכה.

אבא מתמודד לאחרונה עם מחלה קשה המחייבת טיפולים מאד לא נעימים וקשים. מופלא איך ללא חת הוא נאבק עם המחלה תוך עקשנות להבין את כל התהליכים עד שורשם. במצבים הקשים הוא אינו מתאונן ואינו מאבד את חוש ההומור המיוחד לו, והוא המעודד את בני משפחתו והקרובים לו.

מכה קשה נוספת נוחתת על אבא עם היודע לו על השריפה הגדולה שכילתה את חדר החוגים בו מאוכסנים כ-180 מיצירותיו. תמונות שמן, פרי עמל ויצירה של 50 שנות עבודה, ההופכות לאפר בין לילה. הכאב הקשה מנשוא. אבא שוקע בצער ודיכאון, והנה מתהומות היאוש והעצב הוא מתעשת ומחדש את יצירתו, בפרץ אדיר של התלהבות. הוא מתחיל לצייר תוך מאבק עצום במחלתו. אינו יכול לצייר ביד ימין, הוא אינו מוותר ועובר לצייר ביד שמאל. אינו יכול לעמוד, הוא מצייר בישיבה. בהתמדה, בעקשנות ובהתלהבות הוא יוצר סידרת ציורים חדשה ומופלאה המשלבת בתוכה את הכל – היגון והאכזבה, הכאב והיאוש, ובמקביל תקווה עזה וחדוות חיים זוהרת וכובשת.

אבא מדביק את כל בני משפחתו באהבה לאמנות וליצירה. כולנו חיים בהוויה אמנותית טבעית כחלק מחיינו. אני גדלתי ובגרתי כשתמונותיו של אבא תמיד סביבי. אני רואה בתמונות את האדם שאני כה מוקיר ואוהב. כנותו ויושרו האישי באים לידי ביטוי ביצירתו. הוא אינו נסחף בזרמים אמנותיים באופנות המשתנות ומתחלפות, אינו מתחשב בכללים מקובלים, אינו מפחד להעלות בשיא התמימות את הגיגי הנפש הכמוסים ביותר, הפחדים, החלומות, השנאות והאהבות, הרגשות והתשוקות, באופן הפשוט, הטבעי והישיר ביותר, מהנפש ישר אל בד הציור, באמצעות היד, המכחול והצבע, ולכן יצירתו היא כה תמימה, ישרה ואותנטית.

 

*  *  *  *  *

 

 

 

 

 

 

חסר רכיב