חסר רכיב

חיים אטלס

חיים אטלס
תאריך לידה: 30.01.1929
תאריך פטירה: 21.10.1956
תאריך לידה עברי: י"ט שבט תרפ"ט
מקום לידה: פולין
שם האב: יצחק
שם האם: פפי
מקום נפילה: ניצנה
חיים באתר ההנצחה לחללי מלחמות ישראל
סיפור חיים

 

בן יצחק ופפי, אח בכור לרבקה, נולד ביום י"ט בשבט תרפ"ט (30.1.1929) בפולין. בן חמש היה בעלותו עם הוריו לארץ. המשפחה התיישבה בקיבוץ גבעת השלושה. אחרי סיימו את לימודיו בבית הספר היסודי שם, המשיך בלימודיו התיכוניים במשך שלוש שנים, בבית הספר המחוזי שליד גבעת השלושה ושנה רביעית ואחרונה בבית הספר שבעין חרוד. הצטיין בלימודיו וכן היה הרוח החיה בחברת התלמידים. עוד בימי לימודיו התקשר לעבודה חקלאית במשק ובשנה האחרונה ללימודיו נכנס כעובד קבוע לענף המטעים, לפרדס ולגן עצי הפרי. למד את מלאכת האריזה של פרי הדר ועד מהרה עמד בראש קבוצת האורזים. בפרוץ מלחמת הקוממיות, כשהעירקים ישבו בראש העין והתבצרו לאחר מכן במבצר אנטיפטרוס, עמד הוא עם שאר בני המשק המבוגרים בשדות נזלה אשר היוו אז קו קדמי בהגנת האזור. אחרי כיבוש ראש העין התגייס לפלמ"ח ובחטיבת "הראל" השתתף בכל הקרבות בפרוזדור ירושלים ואחר כך גם בנגב.

לפי בקשת המשק קיבל חופשה עוד לפני שחרורו מהצבא לשם ארגון הקטיף והאריזה, ועם גמר העונה חזר לשירותו כדי לסיימו. בשובו הביתה נעשה מרכז הפרדס וגן עצי הפרי. ככל שהמטעים התרחבו כן העמיק את ידיעותיו בשטח הענף ואף התמסר לענייני המשק בכלל. בתקופה ההיא נשא לאשה את נעמי והקים את ביתו הפרטי בגבעת השלושה. צריפו היה מן הראשונים במשק החדש שעמד בראשית בניינו בנזלה. כמומחה לחקלאות נבחר למרכז המשק ולחבר המזכירות וכעבור שנתיים בתפקיד זה התמסר לעזרה בהדרכה ובארגון למשק יד חנה סנש (נוסף לעבודתו בריכוז המטעים בבית). לאחר זמן דרשה מזכירות הקיבוץ שהוא ילך להדרכה או למרכז "הנוער העובד". מתוך שאיפה להשתלמות גבוהה בחקלאות התחיל להתכונן לכך. בשרתו בצבא (בדרגת סגן-משנה) הגיע באחד הימים למבואותיה של ניצנה כנספח לסיור, ולמחרת, ביום ט"ז במרחשון תשי"ז (21.10.1956), בדרכו בחזרה לניצנה ממוצב חוץ שלנו, אחרי בדיקת שדה מוקשים, עלתה מכוניתו על מוקש וכך מצא את מותו.

הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בעינת, שהוריו נמנים עם חבריו. סגן אלוף זיוי צפרירי (אשר נפל בקרב רפיח במערכת סיני (קדש) כעשרה ימים לאחר מכן) נפרד ממנו בשם צה"ל עם סתימת הגולל בעמדו על תכונותיו כחייל. במלאת שנה לנופלו הוציא קיבוץ גבעת השלושה חוברת לזכרו בשם "חיימ'קה". קיבוץ עינת הוציא חוברת בשם "חיימ'קה, זיוי" (לזכרו ולזכר זיוי צפרירי בתום שנה לנפלם). בבית התרבות בעינת נקרא חדר אחד "ספריה ומקראה חקלאית" על שם חיימ'קה.

 

יהי זכרו ברוך.

 

(סיפור חיים זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך על ידי משרד הביטחון)



איש העבודה והאידיאה


(מתוך חוברת הזכרון "חיימ'קה, זיוי" )      

                                                                         

בפגישותי עם חיימ'קה – והן היו רבות, הן בעבודה והן מחוצה לה, הפליאה אותי תמיד הגישה "הקלה" לכל דבר. לא פעם חשבתי, שזה נובע מיחס קל, כמו שאנו רגילים לראות זאת אצל ה"צברים". אבל במשך הזמן למדתי להכיר אותו ונוכחתי, כי זה נובע מתוך כך, שכל דבר הוא רוכש לו בקלות.

לא היה דבר, שעלה לו בקושי מיוחד. זוכר אני את היום הראשון, בו התחיל ללמוד אריזת תפוחי זהב. כעבור שעה לעבודתו, שמעתי אותו מתווכח עם האורז הראשי, בעדינות, בחיוך ובעקשנות, כדרכו.

לאחר ויכוח חם צריך היה האורז הראשי להודות, שהצדק עם חיימ'קה, שהוכיח במעשים, כי התיבה שלו היתה ארוזה יותר יפה.

בזמן הפילוג, – כשהכל סער והמה בתוכנו, כשכל אחד היה מוגדר וראה את הצד השני כאויבו בנפש, בפרט בענפים שעבדנו בהם בשותפות, – נדמה היה פעם לחיימ'קה, שפגע בחבר אחד. הוא לא מצא לו מנוחה, עד שבא וביקש סליחה ולא הרפה ממנו, עד שהבטיח לו, שלא נפגע.

כזה היה חיימ'קה: איש עבודה, איש אידיאה, אשר ידע להלחם ללא רתיעה, אבל בעדינות ובהערכת הצד שכנגד.

רציתי מאוד, שחיימ'קה יהיה אתנו. לא התווכחנו הרבה, כי ידעתי שזאת היא דעתו, ההכרה העמוקה שלו, שממנה לא יזוז. על זה כבדתיו ואהבתיו.

מה כואב לכתוב על חיימ'קה בלשון עבר, הן כל עתידו היה עוד לפניו.

אשל ברסלר


חיימק'ה במלחמת השחרור בנגב
תעודת שירות של חיימק'ה בפלמ"ח


חסר רכיב