חסר רכיב

הדסה להב (בוגטין)

הדסה להב (בוגטין)
תאריך לידה: 12.10.1944
תאריך פטירה: 05.06.2008
תאריך לידה עברי: כ"ה תשרי תש"ה
תולדות חיים

הדסה להב ז"ל מספרת לאביטל בנה– יבדל"א.

מתוך עבודת הבר מצוה – "אני ומשפחתי", 1990.

 

נולדתי לפני 45 שנה בקיבוץ רמת הכובש להורים פנינה (פרלה) ואליעזר בוגטין.

יש לי אח בוגר ממני ב-10 שנים ושמו יצחק. הורי סיפרו לי שבני כיתתו של אחי בחרו את שמי הדסה. יצחק נקרא על שם סבא שלנו מצד אימי. גרנו בחדר אחד קטן ללא שירותים ומקלחת בתוך הבית. לבשנו מכנסים עם גומי למטה ולמעלה. כשהייתי בגן חליתי ואז לקחו אותי ואת כל הילדים שחלו להסגר, רחוק מהילדים והחברים הבריאים, כדי לא להדביקם. למרפאה נכנסנו מאחור, עשו לנו גוגל מוגל ומרחו את הגרון בסגול.

אני זוכרת איך פרצה מלחמת השחרור. הלכנו לטייל ופתאום פרצה אש, טרקטור גדול פינה את הקוצים, ואותנו החזירו מהר לבית הילדים, ולא נתנו לנו לצאת, למחרת פינו אותנו לגבעת השלושה. אני זוכרת שכל האימהות באו להכין את ילדיהם לפינוי ורק אמא שלי לא באה כי היא הייתה מטפלת בקבוצה אחרת.

את הילדים הגדולים פינו לסמינר גבעת השלושה, ואת הקטנים לגבעת השלושה. אחרי המלחמה חזרנו לרמת הכובש.  למדתי ברמת הכובש ואז התחילו מלחמות החברים בקיבוץ והורי בחרו עקב פעילותם המפלגתית לעבור לישוב אחר. היינו 4 ילדים בכתה שעזבו את רמת הכובש ועברנו לגור ב"שטח",בנזלה. כל הישוב היה מלא בוץ, לא היה חשמל, הצעירים גרו כבר במקום ועזרו לנו לפרוק את הציוד. מים חמים לא היו לנו.

הילדים גרו בבית ההורים מפני שלא היו בתי ילדים.

אני זוכרת שכמעט לא היה לנו כלום, אבל לנו לילדים זו הייתה תקופה נהדרת, השטחים מסביב היו מלאים פרחי בר, היינו מעט ילדים במשק ולכן קרו לנו חביבי המשק.

אכלנו את ארוחותינו  בצריף ישן. על הרצפה פיזרו נסורת כדי שלא יהיה בוץ.

כל יום היינו נוסעים לגבעת השלושה ללימודים. אבא היה צבעי ואחרי זה פרדסן. אמא הייתה מטפלת. בכיתה ג' למדתי בעינת, למדנו בצריפים. בכיתה י"ב אחרי התלבטויות רבות הלכתי ללמוד הוראת מלאכה. אחרי שנתיים בגמר הלימודים הכרתי את שכני לצריף מנחם אינדיג והיום להב, שהשתחרר מהצבא ועבד ברפת. התפתחו בינינו יחסי חברות יפים.

 בתאריך 20.5.1965 בערב ל"ג בעומר, התחתנו ובנינו את ביתנו בקיבוץ עינת.

לאחר הנישואים ביקשתי לעבוד בחוץ בתור מורה למלאכת יד. עבדתי בבית ספר בלוד עם ילדים משכבות לא מבוססות עם בעיות במשפחה, ובעיות כלכליות בביתם. במקביל לעבודה זו למדתי ועשיתי השלמה להוראה כללית. אחרי שנה וחצי נולד בני הבכור שי הוא נקרא כך כי נולד אחרי הריון לא רגיל.

אחרי הלידה עבדתי בתור גננת בפעוטון והמשכתי איתם עד לגן. לאחר מכן התחלתי לעבוד בתור מורה למלאכת יד בבית הספר בקיבוץ עינת.

אחרי שלוש שנים נולדה בתנו סיגל, היא הייתה איתנו בחדר כי לא היה בית ילדים.

כל אותה תקופה חיינו בחדר אחד בקיבוץ ולאחר שמונה חודשים עברנו לדירה גדולה יותר. המשכתי ללמד ובמקביל למדתי בבית ברל השלמת השכלה להוראה כללית.

בנוסף עבדתי גם בהנהלת חשבונות ובבית החרושת לנעלים. כמו כן הייתי רכזת חינוך  וסדרנית עבודה.  

לאחר שאביטל נולד בשנת 1977, עבדתי במחסן בגדים, וכשאביטל היה בגן הלכתי לקורס מרכזי בית מלאכה מוגנים, שם קיבלתי הכשרה לעבוד עם אנשים שמבחינה נפשית או פיזית זקוקים למסגרת. מזה 8 שנים שאני מרכזת את סדנאות הקשישים בעינת. הקשישים מאד נהנו לעבוד בכיתת בית המלאכה. אני גם מרכזת כיתות א -' ו' בעינת.

 

* * *

תמונות מן האלבום המשפחתי







 

הספד להדסה /  עפרה גולן                                                                   06.06.2008

         

 

אתמול בחוג של יעלי, נירה אמרה לי שצריך להתכונן, זה יכול לבוא כל רגע כל שעה.

בשעה 5.30 ראיתי מהמרפסת שלי את צפירה חולפת במהירות על הטרקטורון בכביש היורד מביתה, וכשכמה דקות אחר כך צלצל הטלפון הסלולרי ועל הצג ראיתי את שמה של נירה כבר ידעתי – עוד בטרם נאמרו המילים – שהדסה הלכה מאיתנו.

מאז שאמא שלך נפטרה ואולי עוד קודם , קראתי לך פֶּרְלָה, זה היה השם שלך ביני לבינך, נדמה לי שאף אחד חוץ ממני לא קרא לך כך.

תמיד קשה לכתוב הספדים לחברים מבוגרים או צעירים, אבל כשזה בדיוק בגיל שלך , בכיתה שלך זה קשה  ומפחיד. את כבר השנייה בכתתנו שהמחלה הנוראית הזאת לקחה מאיתנו , לפני הרבה שנים זאת הייתה עדנה (גר- קיפר).

פרלה, כשאנחנו , ילדי גבעת השלושה הגענו לעינת, אתם ילדי רמת הכובש , נחשון , זאבל'ה, צפירה ואת, כבר הייתם ''הוותיקים ". בגלל מצוקת דיור ילדי הכיתה שלנו עברו לישון בבתי ההורים. בלשון המעטה הרגשנו מאוד מקופחים.

הדירות של ההורים שלנו  לא ניבנו למלא את הצורך הבסיסי הזה. אנחנו ישנו בחדר הקטן, ההורים בסלון, הייתה מרפסת גדולה פתוחה לנוף ולבתי השכנים,מקלחת, שירותים ומטבח קטנטנים, ממש לא התנאים האידיאליים לנערות ונערים מתבגרים בשנותיה הראשונות של עינת. את רוב שעות היום בילינו בביה''ס, בצריפים, במגרש הכדורסל ובצריף של חב''ס. נירה דגאי וראובן הרגוב היו המדריכים שלנו, היינו יושבים בכתה שעות, שרים, משחקים וגם רבים בינינו.

הקבוצה מרמת הכובש היתה גדולה בגיל מילדי גבעת השלושה ואת היית ילדה גבוהה, בטח לידי שהייתי נמוכה במיוחד.אני מסתכלת בתמונות, אף פעם לא עמדת ישר, תמיד את עושה איזו תנועה כמו על במה וזה אכן היה חלומך הגדול, להיות שחקנית. אבא שלך אליעזר השתתף בחוג הדרמטי שהיה פעם בעינת ואת שיחקת בחיים בכל הזדמנות.

בכל חג או מסיבת סיום, נירה הייתה כותבת לנו פזמונים והיינו מופיעים כל הכתה.

את תמיד התבלטת, אני זוכרת עד היום את מילות אחד הפזמונים:

 ''יום שישי שבת עומדה באופק , האורווה כבר נסגרה, אחרוני החברים במשק מסיימים העבודה, והדסה המורה - קבלת שבת ערכה, פרשת שבוע מלוות שירה..." 

היו אלו ימים של חלומות. 

בין יתר כישורייך היית גם ספורטאית, הכי ספורטאית בכתה, קפצת הכי לגובה , הכי לרוחק ורצת הכי מהר ל – 60  מטר.

יש דברים שנצרבים בזיכרון הקולקטיבי של כיתה. במפגש גיל ה- 60 שלנו, סיפרנו עלייך איך בגיל ההתבגרות בתור ספורטאית, היה לך קושי לרוץ ולקפוץ.

והיית הבת הראשונה בכתה שהמטפלת שלנו לקחה אותה לחנה בוקסנר שתתפור לה חזייה, אני שהייתי שטוחה כמו קרש עוד כמה שנים אחר- כך, קינאתי.

היית תלמידה מצוינת, הכתב שלך עד היום נשאר כתב של ילדת ביה''ס, חצי עגול וחצי מרובע עם רווחים שווים ושורות ישרות, ברור וקריא.

מגיל צעיר נחשבת לילדה קצת חולנית. בשקט סיפרו לנו שנולדת עם כליה אחת ולכן המבוגרים עקבו אחריך והשגיחו עליך בעיקר בטיולים ומחנות.

בגלל שלא הייתה טלוויזיה בראשיתה של עינת, את ואני היינו ממציאות לנו סיפורי טלנובלות משלנו על המרפסת של פרלה ובוגטין כשאנחנו שוכבות בכיסאות הנוח של פעם.

שם גם באו לידי ביטוי היכולות הספרותיות שלך – חלומות של בנות טיפש עשרה, נאיביות כמו שהיו אז החיים.

הכתה שלנו הייתה גדולה, היו בה 24 ילדי משק וגם ילדי חוץ. בגיל הנעורים הייתן את ומיכל מלכות הכיתה והיו לנו שני מחנות, ניהלנו קרבות פיזיים, מילוליים, משפטי חברים והמון ויכוחים וצעקות. אני הייתי במחנה השני אבל אי אפשר היה שלא להעריך את מאבקך לשאת את הכתר בכבוד, השתמשת בכל כישורייך; רקדת, שיחקת, רצת, קפצת וכתבת שירים כמו אבא שלך .

גדלנו , עזבנו את חדרי ההורים ועברנו לצריפים בסוף כיתה ט' , שנות השישים: אלביס, פול אנקה, יושבים בשבתות על המדרגות בפיג'מות, שעורי גדנ''ע, קופצים לשמיכה מהמקלחת הציבורית, עושים מטווח, ועובדים כל צהרים. אני ואת עבדנו תקופה די ארוכה בגן הבבונג של ביה''ס עם צילה סירקין, רפי עשת היה המפקח עלינו.

את מתאהבת לראשונה. אחרי לא הרבה זמן אני מתחתנת, את והכתה המשכתם הלאה.

עוברות שנים, את מתחתנת עם מנחם. כשילדת את שי אני ילדתי את איתי יומיים אחריך ואחר כך ילדנו יחד את סיגל וצור. לי היו כבר שני ילדים בוגרים ובבית התינוקות אני הייתי המנוסה והמדריכה.

היית אמא מסורה ופרלה הייתה אמא וסבתא מיוחדת שעזרה לך בכל, חרדה עלייך ועל הנכדים. תמיד מוכנה לעשות הכול במקומך – לנקות, להביא אוכל מחדר אוכל, לקחת את הנכדים בארבע ולהשכיב אותם בשמונה.

גידלנו את הילדים ביחד, היינו שכנים בבית אחד ולכל אחד מאיתנו היה ילד באותה הכיתה, לך ולמנחם את שי, לשלמה ולי את איתי, למרים ומאיר את ניב ולסוניה והלל  את שירלי – שכנים של אחד בתוך השני, עם קירות דקים, הרבה שיחות על המדרגות והמשטחים , הרבה צחוקים וגם עצב.

מאוחר יותר, כל אחד עבר לשכונה אחרת, לבית גדול יותר עם שכנים אחרים וחברים חדשים. עברו שנים, הכתה שלנו התפזרה לארבע רוחות השמים, בעינת נשארנו יחסית לכיתות אחרות די הרבה – את המבוגרת, אילן, צפירה, אני, ודודי הצעיר בחבורה. הילדים שלנו גדלו והביאו לנו נכדים, אני חזרתי לעבוד בביה''ס ואת פנית לטיפול בדור המבוגר ועשית זאת במסירות ואהבה גדולה.

 

לפני שנה בדיוק, לפנות ערב, כשכבר המחלה קיננה בגופך, ערכנו לך בבריכה מסיבה לכבוד יציאתך לפנסיה, זה השם שנתנו לאירוע הזה, אף על פי שכולנו ידענו שזאת מסיבת פרידה וסיכום  של חייך.

 נירה וצביה יזמו וכל הבנות יחד הרמנו הפקה נהדרת ומזנון עשיר. אביבה הד חברתך באה לשיר, כתבנו לך ברכות, שרנו יחד ורקדנו איתך והחשוב מכל מסביבך ישבו כל אהובייך ואוהבייך, הילדים הנכדים ובני המשפחה, החברות והחברים הקרובים, וכל חברי מועדון בין- ערביים, שבאו ברגל ובקלנועיות להודות לך על כל הטוב הזה שנתת להם במשך השנים.

 

התרגשת, רקדת וחיבקת את כולנו חיבוק ארוך וחזק של תקווה אבל גם של פרידה. 

זרחת מאושר כמו השמש ששקעה לאט לאט לקצה האופק והערב הפך ללילה.

כשהתחלתי לכתוב היתה השעה 6.30 יום שישי בבוקר בחוץ היינו רק אני הציפורים והממטרה וכשאני לקראת סיום, מצלצל כבר פעמון ביה''ס והמכוניות נוסעות במהירות על הכביש העוקף. בשדה שליד ביתי כבר נאספו חבילות הקש ובדיוק ברגע זה מפלחת המחרשה  את התלם הראשון, סוף עונה והתחלה של אחרת.

פֶּרְלָה בת כיתתי – את כבר לא תהיי איתנו כשנכדייך יסיימו את ביה''ס, ילכו לצבא ויקימו משפחות, את כבר לא תראי את נכדך הקטן יעל צועד את צעדיו הראשונים, את כבר לא תצעדי עם מנחם בשביליה של עינת ולא תשבי איתו יחד על המרפסת בזקנתכם, את תישארי תמיד בת שישים ושלוש וחצי, צעירה מדי לסיים את חייך. אנחנו הנשארים נראה אותך יום יום בפניהם של ילדייך, שי, סיגל ואביטל ובחיוכיהם של נכדייך.

פרלה, עצוב לי בלב, בנשמה ובזיכרון, עצוב לי היום מאוד.

 ''יום שישי שבת עומדה באופק, האורווה כבר נסגרה, אחרוני החברים במשק מסיימים העבודה , והדסה ... איננה''.

 

יהי זכרה ברוך.




צילומים מסדנת הקשישים

חסר רכיב