חסר רכיב

משה (אבי) רז

משה (אבי) רז
תאריך לידה: 08.12.1954
תאריך פטירה: 10.10.1973
תאריך לידה עברי: י"ג כסלו תשט"ו
מקום לידה: עינת
שם האב: יגאל
שם האם: נעמי
מקום נפילה: אבו רודס
משה באתר ההנצחה לחללי מלחמות ישראל
סיפור חיים

 

משה (אבי), בן נעמי ויגאל, אח לאודי וגיא, נולד ביום י"ג בכסלו תשט"ו (8.12.1954) בקיבוץ עינת. הוא למד בבית-הספר היסודי "תבור" ובבית-הספר התיכון על-שם משה שרת בנצרת עילית, והשלים את לימודיו לבחינות הבגרות ב"מישלב" בחיפה. אהבתו לסוסים מילאה את כל שעות הפנאי שלו, שכן אהב לרכוב על סוסו ושקד ללמוד נעיצת רמחים אגב רכיבה. זריז היה מאוד, חרוץ וגופו גמיש. מטבעו היה שתקן, ביישן ונחבא אל הכלים, ובזכות ענוותו היה חביב על כל מכריו, שראו בו חבר נאמן, המוכן תמיד להאזין לדבריהם ולבעיותיהם. אשר לו, קשה היה לדובבו, שכן מיעט לדבר על עצמו ועל כל אשר הציק לו. תמיד ידע לעוץ עצה נבונה לכל אדם שפנה אליו ולא פעם נועצו בו גם מבוגרים ממנו בשנים. אחיו ראו בו עמית בעל סמכות ולא היו עוררין על דבריו. בקרב חבריו נודע בטוב-לבו, בנכונותו לעזור לזולת ובידו הרחבה. בכל דרכיו היה כן, הגון ורגיש מאוד למעשה עוולה, גלוי-לב, ישר מאוד ודובר אמת. תמיד הצטיין באופי חזק וידע לגבור על מכשולים, לעמוד בדיבורו ולמלא את הבטחותיו. הוא לא הלך בגדולות ואהב את הפשטות והיה שמח בחלקו. משה גויס לצה"ל בתחילת מאי 1973 והתנדב לחיל הצנחנים. לדבריו, בחיל זה יוכל לתרום לצה"ל יותר מאשר בכל חיל אחר. ואמנם היה חייל מצטיין, אחראי ומסור לתפקידו. כל תפקיד שהוטל עליו קיבל באהבה וביצע בנכונות ובהבנה. חבריו אהבוהו כולם, שכן סייע להם ברגעים קשים במסעות המפרכים, ולא פעם נשא את ציודם של כושלים במסעות לבל יפגרו. על שהצטיין באימונים בתקופת הטירונות העניקו לו מפקדיו חופשות מיוחדות לאות הערכה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלחה יחידתו לחזית בסיני, והשתתפה בקרבות הבלימה נגד המצרים. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), נפלו משה ושבעה מחבריו באבו-רודס, בהתקפת מטוסי "מיג" של האויב. משה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ עינת. השאיר אחריו אב, אם ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.                   

פלוגתו הוציאה לאור חוברת לזכר אנשיה שנפלו במלחמה, ומשה בתוכם.

 

יהי זכרו ברוך.

   

 (סיפור חיים זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור" שנערך ע"י משרד הביטחון)




משה רז
משהל'ה עם אימו ואחיו
משה בצבא


מדברי האם

 

כשנולד לא בכה, רק אחרי טיפול בידי רופאים החל לבכות, קטן היה ובקושי אכל. עבר הרבה מחלות בימי ילדותו, אך זריז תמיד היה. בכיתה א' היה משהל'ה ביישן, נחבא אל הכלים ויחד עם זאת חרוץ היה וספורטאי. חביב על חבריו שמצאו בו חבר נאמן, פתוח לשמוע בעיותיהם של אחרים ופחות פתוח לדבר על בעיותיו הוא.

בתקופה שלפני הצבא התלבט משהל'ה לאיזו יחידה להתנדב. לאחר לבטים התנדב לצנחנים, באומרו ששם יוכל לתרום יותר מאשר בכל יחידה. ואמנם כשהייתי מבקרת אותו בטירונות טען שהאימונים אמנם קשים עבורו אבל בכל זאת התגבר ואף זכה לחופשות מיוחדות בשל הצטיינות במעבר מכשולים ומסעות.       

בימי שישי כשקיבל חופשה ישב עם אחיו והסביר להם דברים כאדם בוגר. שמע בעיות ופתר אותן. למרות שהיה רק בן 18 למד משה'לה את החיים והכיר אותם בדרך הקשה.

עם נפילתו אבד לי לא רק בן אלא גם רע קרוב שהייתי מסוגלת לנהל אתו שיחה בנושאים שהינם קרובים לנימי הנפש. תכניותיו היו להמשיך בלימודים, כי הגיע למסקנה שללא השכלה גבוהה קשה יהיה להסתדר בחיים.

והכל נקטע !!

והנה עברו עשרים וחמש שנים, שנות דור. והגעגועים אליך רק מתרבים מיום ליום. מה עוד אפשר לכתוב על בן שאיננו ? כל העולם נהרס, ואתה נשארת צעיר לנצח, יפה, זקוף משכמך ומעלה...

איך, איך אפשר שלא לראותך ורק לחשוב עליך. ועם המחשבות ללכת אתך לישון ואתך לקום בבוקר.

וצריך להמשיך לחייך ולחיות למען אחיך ולמען הנכדים.

 

איתנו תהיה תמיד ולנצח.

נעמי רז

חסר רכיב