חסר רכיב

פנחס מהרם

פנחס מהרם
תאריך לידה: 22.10.1888 י"ז חשון תרמ"ט
תאריך פטירה: 20.02.1957

תולדות חיים

 

נולד ברוסיה, גדל במשפחה חסידית חב"דית. התחבר לתנועה הציונית שנרדפה על ידי השלטונות ופעל במחתרת כבר בגיל 13. לא הפנה גב למקורותיו והמשיך לשמור על המסורת החסידית, על שמחה ושירה.

בשנת 1914 הגיע מרוסיה למונטריאול שבקנדה. היה חדור אידיאלים נשגבים אותם העביר לחניכיו ואף השפיע בהתלהבותו על מבוגרים.

 פיניה היה איש נעים זמירות. שר ניגונים חסידיים, שירים עממיים, ניגונים עם מילים ובלי מילים, בהתלהבות שהלכה וגברה וסחפה את שומעיו. השתתף בחוג הדרמטי "הזמיר". 

הוא היה למדריך במועדון "פועלי ציון" במונטריאול. יחד עם חבריו אירגן נשפים לחסידים, פעילויות למען בתי ספר עממיים יהודים, מגביות למען קפא"י (קופת פועלי ארץ ישראל) ולמגבית ההסתדרות.

בביקור של תיאטרון "הבימה" באמריקה, הצטרפו השחקנים למסיבה עם פיניה וחבריו והוא שר בפניהם שירים חסידיים. שחקני התיאטרון למדו את השירים מפיו והופיעו עם שירים אלו בהופעותיהם בארץ ישראל.

פינייה הכיר את שרה בתנועת פועלי ציון.הם נישאו בשנת 1925 במונטריאול ושם נולדה בתם הבכורה שושנה בשנת 1928.

פיניה שלח ידו בעסקים. עבר עם שרה לטורונטו שבקנדה וניהל עסק לחלוקת עיתונים. הם ניסו את מזלם גם בדטרויט שבארה"ב ואחר כך חזרו למונטריאול שם פתחו מסעדה. המסעדה לא פרנסה את המשפחה ופיניה מצא עבודה כמנהל מטבח ציבורי. קשיי הפרנסה לא העיבו על שמחת החיים של פיניה. לעיתים קרובות היו חברים מתאספים בביתם של פיניה ושרה והוא היה משמח אותם בסיפורים ובשירים ומציג בפניהם.

בשנת 1935 עלו פיניה ושרה ובתם שושנה לארץ ישראל. כשהגיעו לארץ השתכנו תחילה במלון בתל-אביב. פיניה נפגש במקרה עם יעקב אחוה שעלה מקנדה עוד בשנת 1913 והיה בין מייסדי גבעת השלושה. אחוה הציע לפיניה ושרה להצטרף לגבעת השלושה והם קיבלו את ההצעה בשמחה. למרות הפשטות שבתנאי החיים בקיבוץ, פיניה מצא את מקומו. החברים שמחו על הכוח המרענן, שנוסף אליהם. פיניה עבד כטרקטוריסט ומצא סיפוק בעבודתו. העבודה הייתה כרוכה בנסיעות ארוכות לאתרי עבודה רחוקים, ובסיכונים של התנכלות הערבים בתקופת המאורעות ב-1938. בימי מנוחה הצטרף לפגישות החברים, שר וסיפר סיפורים ואף הציג בפני החברים.

ב-1937 נולד לפיניה ושרה הבן שמואליק.

לאחר המעבר לעינת ב-1953, עבד פיניה בהנהלת "חריש" וכן בנהיגה ובהנהלת החשבונות. בריאותו התרופפה והרופאים הזהירו אותו לבל יעשה מאמצים קשים שעלולים לסכן את ליבו. גם לשיר היה מתקשה אך לעיתים לא התאפק והצטרף לשירה. השתתף בטקסי "הסדר" בחדר האוכל עם המקהלה ואף כזמר סולן. היה פעיל כל חייו. המוות השיגו, בעת עבודתו, וליבו נדם.


יהי זכרו ברוך.

 

פנחס מהרם מימין עם עובדי הטרקטורים בגבעת השלושה, שני משמאל שמעון רוכברגרפיניה ושרה עם ילדיהם וחברים בגבעה.
עומדים משמאל: שושנה מהרם, פיניה, טובה ליניק ובתה זהבה (ג'בה).
יושבים משמאל: שרה והבן שמואליק



המהר"מ  –  מורינו הרב רבי מאיר

 

המהר"מ הוא אחד הרבנים הגדולים בהיסטוריה היהודית. הוא נולד בשנת 1215 בוורמס - גרמניה, ומת שם בשנת 1293.

מהר"מ היה בן למשפחת תלמידי חכמים, שרבים מהם היו מורים בקהילות אשכנז. הוא היה מנהיג רוחני של יהדות אשכנז במחצית השנייה של המאה ה-13. אביו של המהר"מ היה חבר בית דין של וורמס והשפיע השפעה רבה על עיצובו אופיו.

המהר"מ יצא מחוץ לוורמס ללמד וגם ללמוד בערים אחרות בגרמניה, בווירצבורג, וגם בעיר מינץ. אחר כך הוא עבר לצרפת ולמד שם תורה משני בעלי תוספות. המהר"מ היה עד לשריפת התלמוד בפריז בשנת 1242. על שריפת התלמוד הוא חיבר את קינתו הנודעת " שאלי שרופה באש", הנכללת עד היום בקינות לתשעה באב.

מצרפת הוא חזר לגרמניה, והתיישב בעיר רוטנבורג, שם ישב כ-40 שנים. המהר"מ היה ראש ישיבה שאליה באו תלמידים מכל קהילות אשכנז ושכנותיה.

תשומת לב מיוחדת הקדיש בתשובותיו לענייני משפטים שבין יחידים ובין קהילות.

לדעת רבים, לא תפס המהר"מ שום משרה רשמית כרב כולל או דיין כולל, אלא מנהיגותו צמחה ועלתה מתוך גודל אישיותו. בשנותיו האחרונות של המהר"מ, גברו ביותר הגזרות על יהודי גרמניה, מטעם הקיסר רודולף ה-1, בייחוד בגביית המיסים. הגזרות הגיעו לשיאן בתביעה לראות ביהודים עבדי המלך שיש לו שליטה גמורה על אורחות חייהם ורכושם. מצב זה הביא לבריחת אלפי יהודים מגרמניה באורח בלתי חוקי, ומנהיגה העיקרי של בריחה זו היה המהר"מ. הוא עצמו עזב את גרמניה בשנת 1286, ויש הסבורים שהיה בכוונתו לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע עם בני משפחתו ללומברדיה, שם הכיר אותו מומר אחד אשר הסגיר אותו לשלטונות. המהר"מ נאסר והוחזר לגרמניה למאסר.

יהודי אשכנז היו מוכנים לפדות אותו בהרבה כסף, אבל הקיסר דרש סכום עצום, והמהר"מ אסר על הקהילה לפדותו בסכום כזה, בהתאם לכלל התלמודי " שאין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן", כדי שלא להרגיל את השובים לקבל כסף.

מהר"מ ישב בכלא 7 שנים, ושם נפטר. גם בכלא הורה את תורתו לתלמידיו. לאחר פטירת המהר"מ, לא הותר להביאו לקבר בארץ ישראל במשך 14 שנים. יהודי עשיר בשם רבי אלכסנדר בן ר' שלמה ומפו, שילם לשלטונות בעבור הזכות להביא אותו לקבורה.

הוא שילם סכום עצום וביקש כשכר, שלאחר מותו יקברו אותו ליד המהר"מ  ובקשתו נתמלאה.

מהר"מ, הובא לקבורה בוורמס ביום ד' אדר תרס"ז 1907.

למהר"מ, היו שני בנים שלמה ופנחס שעזבו את גרמניה לאחר מותו, ועברו למזרח גרמניה.

שם פעלו כרבנים באזור רוסיה הלבנה, משם בא אבי- סבי פנחס מהר"מ, והגיע לארץ ישראל.

פנחס (פינייה) מהר"מ הוא אבי סבי ועל שמו נקרא אבי, פנחס – פיני.

 

מתוך עבודת השורשים של תות - בתם של שחר ופיני מהר"מ

 


על פיניה  /  יעקב אחוה

 

פיניה בא למונטריאול בשנת 1914 ואני כבר אז חצי ותיק בארץ (עזבתי את קנדה בשנת 1912). הכרתי אותו בזמן ביקורי שם, בהיותי בשליחות ההסתדרות למען ה"געצייג-קאמפיין" בשנת 1920. ראיתי ושמעתי אותו רק באקראי ובכל זאת כה התרשמתי ממנו, שהכרתיו תיכף בבואו לארץ.לא ידעתי על עלייתו ובמקרה פגשתיו. יום אחד אני יוצא ממקום עבודתי בוועד הפועל של ההסתדרות והנה פיניה לפני.

היאך יכולתי להכיר איש, שרק פעם אחת פגשתי בו במסיבת חברים לפני כמה עשרות שנים? הן נפגשתי אז עם הרבה מאד חברים, עברתי את ארצות הברית וקנדה לאורכן ולרוחבן, והריני שואל את עצמי איך יכולתי לשמור אותו בזיכרוני כל כך הרבה זמן?

פיניה לא היה דברן. לא היה נואם. לא היה עסקן ציבורי, לא תפס שום משרה ציבורית, אולם השפעתו עלי הייתה גדולה מאוד. הוא היה כוח מושך, מקסים, ובייחוד רבה הייתה ההתרשמות משירתו, מהתלהבותו בזמן שירתו.

שמעתי הרבה נואמים במשך 9 שנות היותי בקנדה. ביקרתי לא פעם בארצות הברית, כציר לועידות שונות. באמריקה נהוג, שכל ועידה יש לה נואמים מצוינים וגם נערכים קונצרטים טובים, בהשתתפות האמנים הידועים ביותר וההכנסות הן קודש להוצאת עיתון ולכל מיני קרנות ארץ ישראליות. את כולם שכחתי כמעט ולא הייתי מכירם, לו נפגשתי אתם פנים אל פנים. אבל את פיניה זכרתי היטב והכרתיו תיכף ומיד.

אכן, בשירתו של פיניה היה משהו יוצא מן הכלל. היא השפיעה יותר מן הנאום החזק ביותר, יותר מכל מיני הסברות, איחדה את כל המפלגות וגישרה על תהומות.

היו לנו ויכוחים חריפים עם האנרכיסטים, הבונדאים וכ"ו. כל מפלגה השתדלה להראות באותות ובמופתים, שרק דרכה היא הצודקת, אבל אני משוכנע ששירתו השפיעה יותר מכל והיא היא הראתה שדרכנו והליכתנו לארץ ישראל הן הנכונות.

כל כך קנאתי באותו הערב בחברינו במונטריאול בשנת 1920, שזכו ופיניה היה איתם דווקא אז, כשאני כבר עזבתי עיר זו וכה שמחתי עתה, שפיניה הוא שלנו.

אם הקשבתם פעם לשירתו של פיניה (אני הייתי עושה זאת לעיתים קרובות, יושב ומקשיב, אף על פי שידעתי את הניגון, או השיר), הרי הרגשתם, שכל שיר או ניגון, מוחש בהם העבר הרחוק, על כל הסבל שבו, והשיר מרומם ומראה את השמש הזורחת, והעתיד הגדול שלנו.

חייו של פיניה היו מלאים עושר פנימי, אף על פי שהיו לו זמנים קשים מאוד, במובן הכלכלי. אבל זה לא העיב על מצב רוחו הרונן. ומפני זה גם במצבים הקשים ביותר, כשלא הייתה לו פרנסה לכלכל את בני ביתו, היו כל החברים באים אליו בביתו (כפי שסיפרו לי חבריו שחיו איתו), מפני שידעו שבבית פיניה יש אורה ושמחה ובעיקר טעם בחיים, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם.

פיניה בא לארץ וברדתו מהאוניה גנבו ממנו את כל מה שהיה לו, הכסף, הפספורט וכ"ו, לא השאירו לו אף פרוטה לפורטה. על ידי גולדה מאיר הוא סודר איך שהוא במלון. בהיפגשי אתו בועד הפועל ובהציעי לו, שיכנס לגבעת השלושה, הסכים לזאת בשמחה, אף על פי שהציעו לו להיכנס לתל יוסף, משק יותר מסודר ויותר עשיר, שבו הובטחה לו גם דירה טובה יותר.

הוא קיבל את התנאים שלנו ועבר לדור איתי ועם גילה בצריף, עם גג של פח, שרצפתו היא מעץ ומלאה חורים, שהעכברים היו נכנסים דרכם ( וגם יוצאים). בין לוחות הקיר הקירות היו סדקים וכל החדר שניים וחצי מטר על ארבע מטר. לפי הסידור הצטרכה שושנה (הבת) לישון על ארגז, ושתי המשפחות שלנו – לכל אחת מיטה צרה.

פיניה נכנס לקיבוץ, "הציץ ונפגע". נתקשרה נפשו בנפשותינו, ואולי מותר להגיד נפשנו בנפשו. כולנו הרגשנו, בלי יוצא מהכלל, שנוסף לנו כח מרענן, מכניס חיים. כולנו ציפינו ליום מנוחה, שאפשר יהיה להיפגש איתו, לשמוע אותו כשהוא נותן קולו בשיר. אבל, האם רק לשיר ידע פיניה? הוא ידע גם לספר סיפורים שונים. ומדוע רק לספר? גם להציג ידע. היינו יושבים אצלו ו"כל עצמותינו תאמרנה" לשמוע אותו, לראות אותו, את הבעת פניו, ידיו.

כשכותבים על פיניה יש לך הרושם, שאין אפשרות לדלות את כל ישותו בכתיבה. אפשר להגיד: מי שלא היה במחיצתו של פיניה, אבד לו הרבה מטעם החיים. אשרינו שזכינו להיות אתו יחד. אוי לנו שאיננו אתנו.

האם אנו מרגישים באבדנו? אני מודה ומתוודה, שנדמה לי, שהוא איתנו גם עתה. לא פעם אנו אומרים אחד לשני: "פיניה אמר,פיניה שר." פיניה אתנו גם עכשיו. פיניה הלך מאתנו כך, כפי שהיה אתנו: באותו היום אכל בחדר האוכל מנה נוספת, התלוצץ עם עובדי חדר האוכל, בלי רוגז ובשמחה ישב על דוכן עבודתו. ולפתע מת מיתת נשיקה.

זכרו של פיניה לא ימוש ממני לעולם.

 

 מתוך החוברת ציון לזכרו, במלאת שנה למותו / עינת, אדר תשי"ח - 1958




מימין לשמאל: פיניה עם הנכדה אורי זוהר, הנכד עוזי זוהר ליד שרה מהר"מ, המורה לאה זונדר.
משמאל לימין: בשורה השניה: שושנה וחיים זוהר.
גבעת השלושה - 1952
פיניה ושרה מהרם עם הבן שמואליק בעינת – 1955

 

חסר רכיב