חסר רכיב

הילה אבני

הילה אבני
תאריך לידה: 15.04.1911
תאריך פטירה: 28.01.1995
תאריך לידה עברי: י"ז ניסן תרע"א
תולדות חיים

 

חייה של הילה, כמו רבים מבני דורה, היו שזורים באירועים של  השואה, העלייה והקמת מדינת ישראל.

הילה נולדה להוריה מרים והלל הורוביץ. המשפחה חיה בעיירה סניאטין בגליציה המזרחית אשר בפולין, לא רחוק מהגבול עם רומניה.

היא נקראה בשם הִילדָה. היו לה שתי אחיות ואח.

אחותה הבכירה רבקה קראוסהאר הייתה נשואה והייתה לה בת בשם אידה.

האחות השנייה לוטי לוויץ' הייתה נשואה. ישראל הורוביץ אחיה של הילה היה רווק. הוא נפטר מדלקת ריאות כנראה בזמן הכיבוש הרוסי בשנת 1940. כל שאר בני המשפחה נספו בזמן הכיבוש הגרמני בפולין בשנים 1941 עד 1942.

בעיירה סניאטין חיו יהודים, פולנים ואוקראינים.  היהודים סבלו מאנטישמיות מצד הגויים.

הוריה של הילה היו מחסידי ויז'ניץ וגם הילה שמרה על מצוות עד הגיעה לבגרות, אז נטשה את המסורת לטובת פעילות ציונית בתנועת גורדוניה.

כצעד ראשון היא למדה עברית. לימים הפכה בעצמה למורה ללשון העברית. הילה סיימה את לימודיה בסניאטין והמשיכה ללמוד לימודים קלסיים באוניברסיטה בלבוב.

כאשר נחסמה דרכה להמשך לימודים בפולין, בגלל החוקים האנטישמיים שהגבילו את מספר היהודים באוניברסיטאות, היא החליטה להמשיך ללמוד באוניברסיטה העברית הצעירה בירושלים. היא וחברתה השיגו אישור הגירה לישראל מהשלטונות הבריטיים (סרטיפיקט), ובשנת 1936 עלו לישראל והתחילו ללמוד באוניברסיטה בהר הצופים.

הימים היו ימי מאורעות תרצ"ו והילה התגייסה ל"הגנה", בה עברה אימונים בנשק ועסקה בהעברת נשק ובשמירות.

בקהילה הקטנה של ירושלים האקדמית כולם הכירו את כולם וכך היא התיידדה עם האחים אפרים ואהרון קציר והאחים נחמה וישעיהו ליבוביץ. היא גרה בשכירות בדירה של פרופ' בן-זאב שהיה מאוחר יותר נשיא האקדמיה ללשון.

הסופר ש"י עגנון היה ידידה ואף נתן לה ספרים מפרי עטו עם הקדשות.

 

לאחר שסיימה את התואר הראשון בפילולוגיה (לשון) היא המשיכה ללמוד בסמינר למורים בית הכרם.

בשנת 1941 בעקבות מודעה בה נכתב שמחפשים מורה בקיבוץ, היא החלה ללמד בבית הספר היסודי ברמת הכובש. בתחילה הייתה מורה שכירה אך יותר מאוחר הילה הפכה לחברה בקיבוץ.

בשנת 1943 היא הכירה את יוסף שהגיע לקיבוץ כעריק מצבא אנדרס , צבא שהוקם משרידי הצבא הפולני, ונשלח על ידי הבריטים להילחם בגרמנים על אדמת איטליה.

בדרך לשם, בישראל, רוב החיילים היהודיים העדיפו לערוק ולהישאר בארץ לפי בקשת הסוכנות היהודית.

הילה נישאה ליוסף ונולדו לזוג שני בנים: הלל וצביקה.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה התחילו להגיע ידיעות על גורלם של היהודים וכך נודע להילה שכל משפחתה נספתה בשואה. הפעם האחרונה שהילה ראתה אותם הייתה בשנת 1938 כאשר חזרה לביקור בבית הוריה.

 

במלחמת השחרור קיבוץ רמת הכובש היה נתון להתקפות של הערבים מהכפר "טירה" ומכפרי הסביבה האחרים. כאשר החמירו ההתקפות וכשהצבא העירקי התחיל להפגיז את הקיבוץ הוחלט על פינוי הנשים והילדים. כך מצאה עצמה הילה עם תלמידיה בקיבוץ גבעת השלושה למשך מספר חודשים.

ב-1953, בעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית עברו הילה ויוסף ובניהם הקטנים לקיבוץ עינת.

בעינת הילה עסקה בהוראה לתלמידי ביה"ס היסודי והתיכון. היא לימדה בעיקר עברית, תנ"ך, מתמטיקה וספרות.

במשך השנים היא הקפידה להמשיך ללמוד בהשתלמויות שונות. בשנת 1959 חזרה לאוניברסיטה העברית ללימודי תואר שני בספרות. בבית הספר בעינת הילה הייתה מעמודי התווך, היא שימשה כממלאת מקום של מנהל בית הספר, יצחק שקדי ז"ל.

כל אותו הזמן היא גידלה את ילדיה בקיבוץ ובחרדה ליוותה אותם בשירותם הצבאי.

הילה טיפחה גם ילדים ונערים שהיו זקוקים לעזרה בלימודים. רבים נעזרו על ידה בלימודים לתעודת בגרות. גם כשפרשה לגימלאות המשיכה ללמד בביתה תלמידים שביקשו סיוע.

רבים מהחברים זוכרים את הילה כמי שברכה זוגות צעירים במסיבות החתונה כשהיא משלבת בדבריה החמים פניני גימטריה. בשנותיה האחרונות חלה ירידה בבריאותה וכל כישוריה.

גם כשכבר בקושי דיברה, היא המשיכה לתקן את העברית של המטפלות שלה.

הילה נפטרה בת 83 . היא נקברה בקיבוץ עינת, במקום שהיה לה בית במשך 43 שנים.

 

יהי זכרה ברוך.

 

 


הילה עם בנה התינוק הלל - 1949 בגבעת השלושה
הילה אבני עם הבנים הלל (מימין) וצביקה -1950
יוסף והלה עם הבנים ברמת הכובש - 1951

 

דברים ששמעתי מאמא

 

כשהרבי מוויז'ניץ עבר במסעו ב-1911 בעיירה סניאטין, בחרו חסידיו לשכן אותו ללינת לילה בביתם של משפחת הורוביץ.

עם בוקר, כשיצא לדרכו, ביקשו ממנו חסידיו לברך את בעלת הבית, שהיתה בהריון. הוא בירך את האם ופרי ביטנה. לימים אמרה אמא שלי שהברכה הזו הצילה אותה מהגורל המר של משפחתה, שאיש חוץ ממנה לא נשאר חי אחרי השואה.

בערוב ימיה כאשר חדלה לדבר החלה לפתע אמא לפזם ואף לשרוק נעימות חסידיות באידיש. לסובבים אותה זו היתה הפתעה משום שלא חשדנו שאמא מוזיקלית, אבל מי שלמד אצלה שירה ידע שהיא יכלה בקלות לזהות את מקצבי השירה. אפשר לומר שאמא הייתה חסידה חילונית שהקפידה במצוות שבין אדם לחברו למרות שלא קיימה את כל המצוות שבין אדם למקום.

כשעלתה לארץ הייתה איתה באוניה חברה. החברה הזו חששה שתחלה במחלת ים ולכן ביקשה מאמא שתעיר אותה כשהאוניה תיכנס לים התיכון, מאחר ששמעה ששם יש גלים גבוהים והיא צריכה להכין את עצמה. והנה כאשר האוניה חלפה במיצרים בדרכה מהים השחור, שום סערה לא באה, ואמא בחרה לתת לחברתה לישון. לבסוף כשהחברה התעוררה היא כעסה על  אמא, ושאלה מדוע היא לא קיימה את הבטחתה. היתה כאן בחירה אופיינית של אמא בטובת הזולת אף על פי שהפרה הבטחה שיכולה להתפרש כאי קיום נדר.

כשהגיעה אמא לירושלים היא התחילה ללמוד באוניברסיטה בהר הצופים. באופן טבעי היא הצטרפה כמו רוב הסטודנטים לארגון ה"הגנה". באירגון היא עברה אימוני נשק ועסקה בהעברת נשק ממקום למקום. יום אחד בזמן אימוני הנשק נשמעה ירייה ואחד החברים נפל ארצה ומלמל: "טוב למות בעד ארצנו", כמצוות הנופלים באותה תקופה. רק אחר כך התברר שהוא כלל לא נפגע.

באחד הערבים נצטוותה אמא להעביר נשק יחד עם בחור ש"שודך" לה לצורך המבצע. בלכתם כזוג נאהבים ברחובות ירושלים פנתה אליו אמא ואמרה לו: "מוטב שתעביר את הנשק שלך אלי, מפני שאם ניתפס אתה עלול לעלות לגרדום". בימים ההם היה עונש מוות לנושאים נשק. לאשה, מן הסתם, בית הדין של הבריטים לא היה פוסק פסק דין כזה.

יום אחד זכתה אמא "לפקד" על כל העיר ירושלים. היה זה כשמפקד ההגנה בעיר ביקש ממנה להישאר ליד הטלפון במשרדו עד שיגיע מחליפו. מאחר שזה לא בא, היא בחרה לא להפקיר את המקום ונשארה במשך יום תמים עד שהוחלפה. במשך היום הזה היא הייתה מוכנה נפשית למלא את מקומו.

אחרי שנתיים בארץ חזרה אמא לפולין לבקר את משפחתה. בין שאר המתנות היא קנתה שרשרת זהב עם מגן דוד לבת אחותה. כאשר זו הקטנה נכנסה למכולת והראתה למוכר את השרשרת הוא אמר לה: "תבחרי איזה ממתק שאת רוצה בתמורה לשרשרת". ענתה לו הילדה: "גם אם תיתן לי את כל החנות שלך, לא תקבל את השרשרת, זוהי מתנה שהביאה לי דודה הִילדה מארץ ישראל".

אמא חזרה לארץ זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. הקשר עם משפחתה נותק ורק לאחר סיום המלחמה נודע לה שאיש מבני משפחתה לא ניצל.

פעם שאלתי אותה אם היה לה פעם נסיון בתפישה על חושית. אז היא סיפרה לי שיום אחד, באותה תקופה חשוכה, בהיותה ישובה, שמעה לפתע את קול אחותה קורא בתחנונים: " אה שטיקלה ברויט" (חתיכת לחם).

היתה בסניאטין מורה בבית הספר שהמירה את דתה והפכה מיהודיה לנוצריה. אותה מורה הפכה לאנטישמית הגרועה ביותר. בגלל שהיתה שמנה מאד היו התלמידים אומרים עליה כאשר הייתה מתקרבת אליהם: "הנה ההנהלה באה". אותה מורה גם היא הלכה למות כאשר כולם הלכו. מבחינת הנאצים היא נשארה יהודיה.

לאמא היה קוצר ראייה חמור ומשום מה לא היו לה משקפיים כאשר למדה בבית הספר. כל שנות לימודיה היא לא ראתה את הכתוב על הלוח. אולם זה לא הפריע לה להיות התלמידה המצטיינת. מפני שהיא הבינה את השיעור גם כך. לעיתים נדמה היה שקוצר הראייה שלה נוגע גם לראיית הסובבים אותה. היתה בה אמונה ואמון באנשים כיחידים ובקיבוץ בכלל.

לדעתי היא היטיבה להכיר ולהבין את האנשים ודעותיהם, אבל הייתה לה נטייה לקבל את חולשות האדם ולסלוח להם. למשל, פעם אמרתי לה על נערה אחת שהייתה תלמידה טובה אך "מופקרת", שהיא הוכחה לכך, שגאון ושיגעון הולכים יחד. מיד היא אמרה לי שלדעתה אותה נערה יותר נורמלית מהרבה אחרות.

יתכן שזה נובע גם מכך שאמא תמיד הסתכלה על אירועים בפרספקטיבה מרוחקת, כזו שמתעלמת מאירועים חולפים ושוליים. לכן גם לא היה לה יחס לדברים חומריים שסופם נעלמים.

בסוף דרכה, כאשר נזקקה לטיפול של אחרים, היא השתדלה להקל על המטפלים בה ולא להכביד עליהם. וכך, בשקט בשקט היא פרשה לעולם הבא.

 

הלל אבני

 

 


יוסף והילה ליד פסל השלושה - 1965הילה ויוסף - 1976הילה אבני מברכת במסיבה-1974

 

 

לסבתא –

 

סבתא,

את היית הכתר בראש כל הספירות,

את, אשר טווית את החוט המקשר

בין חכמה, בינה ודעת.

 

סבתא,

את ילדותנו נזכור בתשבצים ובחידונים

אותם חיברת למעננו.

מפירות עץ הדעת אותו נטעת

בצעירתנו, אנו נהנים כעת.

 

סבתא,

בכל נתיבי הדעת בהם נפנה – אותך נזכור.

 

סבתא,

מקווה אני, כנכדך הראשון, שעונה אני במשהו

על מאווייך, בעצם היותי דור שלישי

כסטודנט על הר הצופים.

 

 

נכדך בכורך – מאור*

 

*מאור הוא בנם הבכור של רבקה והלל אבני

 

 


הילה ויוסף אבני עם הבן צביקה, הכלה רבקה והנכד מאור- 1972

 

כל הרשימות מתוך חוברת לזכרה של הילה שנערכה ויצאה לאור ע"י משפחתה ב - 1995

חסר רכיב