חסר רכיב

איתן פז

איתן פז
תאריך לידה: 09.01.1931
תאריך פטירה: 02.11.2013
תאריך לידה עברי: כ' טבת, תרצ"א
תולדות חיים

דברים על קברו של איתן

אבא נולד ב-9 בינואר 1931 כבן בכור של משק'ה ופייבל פוז'יץ, ובן בכור של קיבוץ ה"כובש" שישב עדיין בכפר סבא, לפני העלייה להתיישבות ב"שטח", והקמת קיבוץ רמת הכובש.
האירוע הכואב והאכזרי שנחקק בזיכרונו מגיל הילדות היה מותו של הדוד שלו, אליהו שלזינגר, אח של סבתא משקה, שזה מקרוב עלה ארצה לקיבוץ והיה אהוב עליו מאוד. אליהו ושבעה חברים נוספים נהרגו בקיץ 1938, כשנסעו לעבודה במשאית שעלתה על מוקש. אבא סיפר גם זיכרונות מימי מלחמת העולם השנייה, כשכל הקיבוץ התכנס ליד מקלט הרדיו היחיד בקיבוץ. הוא זכר גם את הידיעות שהגיעו באיחור רב על הירצחם של בני משפחות ההורים באירופה.
במהלך מלחמת העולם השנייה היה שיתוף פעולה בין היישוב היהודי בארץ ובין הבריטים כנגד האויב המשותף, אך בשנת 1943 ביצעו הבריטים חיפוש ברמת הכובש אחר מצבורי נשק ומבוקשים. במהלך התנגדות חברי הקיבוץ לבריטים, נהרג חבר הקיבוץ שמואל ווליניץ', אבא של ימימה, ממכות החיילים. באותו היום כלאו את איתן במכלאת הגברים. אף שהיה בן 12, הוא היה גבוה ונראה מבוגר מגילו. אבא סיפר שהוא היה דווקא גאה על שנכלא עם המבוגרים, אבל החברות חרדו לו ביותר והתנפלו על החיילים בצעקות "הוא עוד ילד!" והצליחו להוציא אותו מהמכלאה.
בכיתה ט' עברו ילדי רמת הכובש ללמוד בגבעת ברנר, ובכיתה י"א עבר איתן ללמוד במקווה ישראל. לאחר חודשים אחדים, בעקבות נפילת ה-ל"ה בדרך לגוש עציון, החליטה כיתה י"א – התיישבותית ב"מקווה" להתגייס לפלמ"ח. אבא לחם בחטיבת הראל, והשתתף בקרבות על הדרך לירושלים, כיבוש צובא, סריס, הקסטל, ובית שמש, ולקראת סוף המלחמה בקרבות בנגב. אחרי סיום מלחמת העצמאות חזרו אבא וחבריו מהכשרת מקווה להשלים את לימודיהם במקווה ישראל. עם סיום הלימודים חזר איתן לרמה, שלא היה בה חמש שנים, ומצא את הקיבוץ עומד על סף פילוג.
משפחת פז החליטה לעזוב את "הרמה" עם קבוצה גדולה של חברים, להתאחד עם חברי מפא"י בגבעת השלושה ולהקים את קיבוץ עינת.
שוב עלה איתן ל"שטח", הפעם בקבוצת הצעירים שהחלו לעבד את השדות.
כאן אבא פגש באימא, הם התחתנו ואני נולדתי.
לאחר מלחמת סיני אבא החליט לצאת לקורס קצינים (במילואים). הוא המשיך לשרת בצבא עוד 25 שנה. במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 גויסנו שנינו. אני נכנסתי ללבנון וגם אבא כמעט, עד שהתברר למפקדיו שהוא כבר בן 51, והם נאלצו לוותר עליו.
אבא אהב את העבודה בשדה, ויותר מכל את העבודה הראשונה שלו בגידול מספוא לרפת, בתפקיד שנקרא היום מנהל הגד"ש. אני זוכר שכילד הייתי נוסע איתו בג'יפ ועוזר לו: הוא פתח וסגר קווי השקיה, ואני התקדמתי עם הג'יפ. גם אימא הייתה שותפה פעילה בנהיגה. אבא, כמו שאימא אומרת, היה תמיד ה"מבוגר האחראי", וכך ויתר על החקלאות כשנקרא לדגל למלא תפקידים אחרים בקיבוץ - מרכז משק, גזבר, לולן, אקונום, מדריך משקי בתק"ם, ולבסוף אחראי מיחשוב, תפקיד אותו מילא ללא ליאות במשך 25 השנים האחרונות, עד השבוע האחרון לחייו.
היו לאבא כישורי תקשורת וניהול מיוחדים: אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו מסוגלים להתמודד ולנהל חוכמולוגים כמו אמנון ברקוביץ ז"ל שי פרבר ושלום שקדי, שכולם עבדו אצלו בלול. הוא הצליח תוך כדי שיחות ברומו של עולם, על מוסיקה, היסטוריה, מדע וספורט, להזכיר להם שאם אין עבודה אין קמח ואם אין קמח אין תורה...
האהבה למוסיקה הייתה ערך מרכזי וחשוב באישיותו. טובי המלחינים והמנצחים בארץ הגיעו בשנים הראשונות לקיבוצים והקימו בהם מקהלות ותזמורות. ואיתן אכן שר במקהלה, למד ניצוח מקהלה וניגן בחצוצרה. זכורה לי חוויה עמוקה כאשר הלכתי לשמוע את התזמורת שבה אבא ניגן בחצוצרה והילל בן יהודה ז"ל ניגן בקרן. אני זוכר היטב משנות העשרה שלי וגם כשחזרתי מהצבא איך זיהה לפני כולנו את המלחינים והזמרים הטובים, ולנו נותר רק להנהן בהסכמה. היו אלה סשה ארגוב, מתי כספי, וזמרות כמו רבקה רז, אסתר עופרים, שלומית אהרון וצילה דגן, ועוד כוכבים שנולדו הרבה לפני היות "כוכב נולד". מאבא קלטו כל ילדיו ונכדיו את האהבה למוסיקה.
אבא, הסתגלת יחד עם אמא במהירות לשלבי התרחבות המשפחה, התייחסתם להגר, לדני, לתמר ולפטריק כאל ילדיכם ואימצתם אותם בחום ובאהבה. גם ששת הנכדים שנולדו – אייל, יובל, נמרוד, יערה, דוד ואוהד – זכו לסבא וסבתא חמים ומסורים ולקשר טוב ואוהב. אבא, אהבנו אותך וכיבדנו אותך על מי שאתה ומה שאתה; איש טוב וחכם, ישר דרך וחרוץ, נבון כפיים, בעל המצאות ייעול וסקרן. אבא אהוב ואוהב שלנו.
היום אני נפרד ממך בשם כל משפחתך המורחבת. נזכור אותך לעולם בגעגועים ובאהבה שאין לה סוף.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

ארנון (נוני) פז








איתן בן שנתיים עם משקה ופייבל - 1933

איתן על הסוס עם פייבל השומר ב"רמה" - 1936

איתן עם אחותו נורית - 1941


איתן פז ז"ל – "אנחנו שנינו מאותו הכפר" - דברים על קברו

היינו ארבעת הבנים הראשונים של קיבוץ "הכובש" בכפר סבא:
איתן הבכור ואחריו אני אריה, שועא ושייקה-ישעיהו.
זמן ניכר עבר עד שנולדו הבאים אחרינו ועד אז היינו כאחים בטיפולן המסור של המטפלות ולא האימהות שעבדו לפרנסת הקיבוץ.
גם כשנולדו הבאים אחרינו וכשהועברנו עם כל הילדים ליישוב הקבע, קיבוץ הספר רמת הכובש, בשכנות צמודה לכפרים הערביים מיסקי וטירה, נשמרה המסגרת הקבוצתית האינטימית של ארבעתנו.
בהתקפות היריות הליליות בשנות "המאורעות"-1936-9 הושכבנו מתחת לאותן המיטות בבנין הבטון "הבלתי חדיר".
מהחלונות צפינו בלוויות החברים שנפלו, אסור היה לנו ללכת ללוויות אבל באזכרות השתתפנו וחוויות אלו נחרטו בנפשותינו עד היום.
קרבה מיוחדת הייתה ביני ובין איתן: יחד ביקרנו את אביו פייבל שהיה אחראי על המספוא, הוא לימד אותנו לקצור תלתן בחרמש ואפילו הרשה לנו להשחיז את החרמש באבן מיוחדת. כשעגלת התלתן הרתומה לסוס והעמוסה הובלה על ידי פייבל, לרפת ישבנו על ידו למעלה ונהגנו במושכות.
גידלנו עיזים, חמורים, יונים, ארנבונים וכלבים, הדלקנו מדורות בלילות וצלינו תפוחי אדמה ושרנו על הדשא ליד חדר התרבות בצוותא עם הילדים הגדולים בחדשי הקיץ ואיתן היה הרוח החיה.
החינוך המשותף שכֹּה מושמץ היום, יצר בינינו קשר אחים חזק כקשר דם.
מלידה ועד סוף כיתה י' היינו יחד כל הזמן: מגורים, לרוב בחדר אחד, אוכל, לימודים, עבודה, סידור הבית ותורנויות אחרות, טיולים, תנועת הנוער העובד, מחנות קיץ – הכל בכל.
בכיתות ט' ו-י' למדנו בגבעת ברנר וגם כאן הכל ביחד.
בסוף כיתה י' החליט איתן לעבור ללמוד חקלאות, אהבת חייו, במקווה ישראל ואני המשכתי בגבעת ברנר.
עם פרוץ מלחמת השחרור התגייסה הכיתה של איתן במקווה לפלמ"ח, הגדוד ה-6, פלוגה מסייעת, מחלקת מק"ב – מקלעים בינוניים צ'כיים "בזה" (BEZA).
מייד לאחר מכן, בהפוגה הראשונה "נטשתי" את תפקיד המקלען הקרבי ברמת הכובש המותקפת (ידעתי שיש מי שימלא את מקומי...), נסעתי ללשכת הגיוס של הפלמ"ח בתל אביב ולפי בקשתי צורפתי למח' ה"מקוואים" של איתן – "הכשרת מקווה".
הגדוד שלנו חנה "במשאבות העליונות" בפרוזדור ירושלים ליד הכפר סאריס, היום מושב שורש.
השתתפנו בקרבות להרחבת הפרוזדור ומתקופה זו אני מבקש להזכיר אירוע מיוחד:
איתן ואני היינו מפקדי צוותות מק"ב "בזה" וצורפנו כסיוע לפלוגות הרגלים.
בניסיון האחרון במלחמת השחרור לכיבוש משטרת לטרון ופריצת הכביש הישן וקו המים לירושלים, צורפתי עם חולית המקלע שלי לפלוגת החוד שנועדה לכבוש את הכפר יאלו שמעל משטרת לטרון.
בהסתערות הלילית הושארנו על גבעה מאחור כדי להצטרף לכוח לאחר הכיבוש בשלב ההתבססות.
ההתקפה נכשלה תוך חללים ופצועים רבים ונסיגה לילית בהולה מבלי שהודיעו לנו. מכשירי קשר לא היו...
כשקולות הליגיונרים המסתערים עלו מתחתית הגבעה והשחר התחיל לעלות, החלטתי לסגת בדילוגים לאחור כשכל הנשק איתנו ותוך ירי. לאחר שעות הגענו לשטח הכינוס הגדודי, איתן וצוותו כבר היו שם ובדמעות התחבקנו, שני פלמחניקים קשוחים בני שבע עשרה וחצי...
אחר כך סיפר לי מפקד הכיתה של איתן כי עד להופעתי לא מצא מנוח וכל הזמן מלמל: "איפה אריה, מה קרה לו, איך אסתכל בעיניים של חיה..." (אמא שלי).
משטח הכינוס נשאנו באלונקה את חיים פולצ'ק חניך הרמה שנפצע קשות בידו בקרב, איבד דם רב והיה הכרח לקטוע את ידו. הפלמ"ח ו"הכשרת מיקווה" פורקו ביסודיות כה רבה עד כי שנינו הוצבנו ביחידות שונות, אבל לאחר השחרור חזרנו הביתה לרמה וגרנו שוב באותו החדר עד לפילוג האומלל שהפריד בינינו. איתן, שועא, שייקה וגלילה, שהצטרפה לחבורה בשנות ה-40, עברו לעינת ואני נשארתי ברמת הכובש. אבל בניגוד למה שקרה בין "המבוגרים" – הויכוחים האידאולוגיים "עברו מעלינו", נשארנו ידידים ונפגשנו לעיתים מזומנות במפגשי הבנים שאירגן יגאל רז, בן הרמה.
קשרי המיוחדים עם איתן נמשכו למרות המרחק והשנים שעברו.
מדי פעם ביקרנו את עידית ואותו בעינת, במרווחים גדולים מדי אבל השלמנו זאת בטלפונים מדי פעם.
ראיתי את איתן לאחרונה לפני כחודש כשביקרנו את המשפחה בעינת ולא תיארתי לעצמי כי כה מהר יסתיימו קשרי אחים בני למעלה משמונים ושתיים שנה.

יהי זכרו ברוך.


אנחנו שנינו מאותו הכפר (נעמי שמר)
אנחנו שנינו מאותו הכפר:
אותה קומה-אותה בלורית שער
אותו חיתוך דיבור-מה יש לומר
הן אנחנו מאותו הכפר

אנחנו שנינו מאותו הכפר
שדה ירוק חצינו עד צוואר
בערב שבנו יחד לכיכר
כי אנחנו מאותו הכפר.

תמיד בפרדסים ובשדרות
אהבנו את אותן הנערות
אבל בסוף אמרנו - אין דבר
זה הכל נשאר בתוך הכפר

ברחנו אל אותם המקומות
הלכנו אל אותן המלחמות
זחלנו על קוצים ועל דרדר
אבל שבנו יחד אל הכפר

ובלילות ששי
כשרוח חרישי
בצמרות שחורות עובר
אז אני אותך זוכר

כי אנחנו שנינו מאותו הכפר...




אריה וולק / רמת הכובש





איתן עם חברים בפלמ"ח - 1948
איתן ועידית - 1955



איתן האח הבכור שלי

איתן, הבן הבכור של רמת הכובש, הבן הבכור של ההורים שלנו,
האח הבכור שלי.

עכשיו על יד המחשב, בדיוק הסדר הזה עולה במוחי.

שבוע בדיוק עבר מאותו בקר שבת כואב ועצוב שהתחיל בקולה המבועת
של איה, "מחיים את אבא" ועד לנסיעתנו המבוהלת לכירורגית
ב' בשרון.
עם פתאומיות מותך זוכרת ונזכרת בחדות ובמטושטש באין ספור
סיטואציות הבאות בלי סדר, מעשרות השנים שהיית ועודך חלק מחיי.

הייתי אחותך הקטנה כשקראת לי פונשה.
הייתי אחותך הקטנה כשאתה משוחח עם אמא שיחות של גדולים ואני
צריכה להסתלק לא לשמוע מה אתה מספר לה.
היית אחי הגדול והכל יכול שהובלת אותי בבטחה בשעת ערב מאוחרת,
בשביל בוצי בקיבוץ החדש לראות את הצריף בו גרת ולהביא משם ריבה
וביסקויטים לבקשתה של אמא.
עזרת להורים להתאקלם ב"נזלה", הגעת לפניהם ואני הרגשתי באותו
הערב בעיניים של ילדה בת תשע שהקיבוץ הזה הוא שלך.

הייתי אחותך הקטנה כשמורותיך היו אומרות שאם אני אחותך אז בוודאי
אהייה תלמידה טובה... ומהללות זו אחר זו איזה מוכשר ומוצלח אתה.
הייתי אחותך הקטנה שאבא היה מדבר על בנו הבכור בגאווה על היותך
בן ומדוע הם בחרו לך את השם איתן.

קבלתי חום של ממש בכתה ד' ביום הקיצי כשנשאת לעידית.
כמה חודשים מאוחר יותר רצתי נסערת ברחבי הקיבוץ כי נולד לכם נוני
בנכם הבכור, נכדם הבכור של הורינו , אחייני הבכור.
היית אחי הדעתן, החכם בוויכוחים הלא נגמרים עם אבא, כשאני נעה בין
שניכם.
בלב עם אבא שהיה רגיש למרות קולו הרם. בראש איתך, כי כל כך
מסודרים והגיוניים היו נימוקיך.
היית הבן של אמא. רק את הקפה שאמא הכינה רצית .
ולגביי היית הבן המטופל שלה.
בכל שנות ילדותי היית האח הכי מוצלח שיכולתי להתגאות בו.

בגרתי והצטרפתי לעולם שלך. שם התחלנו להיפגש כחברי קיבוץ,
כהורים ורק בסוף כאחים. המעגלים היו מעורבבים, מעורבבים לי מדי.

גידלנו יחד את הילדים, ישבנו על אותם דשאים, חגגנו יחד את אותם
חגים, התווכחנו והתווכחנו על אותם נושאים.
הבית הקיבוצי התערבב עם הבית האישי. שם גם התחדדה העובדה
שאנחנו חמולה גדולה של פז.
החמולה של פייבל ומשקה שנפגשת כל שבת בביתם הקטן בגינת עצי
הפרי שאבא טיפח.

היית דוד טוב ואיכפתי לילדי, בית פתוח ואוהב הם מצאו איתך ועם
עידית. ילדיך הקטנים וילדיי הגדולים למדו באותן הכיתות, נקודות
המפגש שלנו הלכו התרחבו והתעמקו. המשפחות שלנו קשרו קשר אמיץ
יום- יומי ובו למדתי עליך יותר ויותר ונהניתי מהקירבה שלנו כאחים.

בתקופה בה החלטנו לעזוב לא הבנת. ניסית להבין, דברנו הרבה אך
חילוקי הדעות נשארו בעינם.
מערכת הקשרים שלנו ספגה חבטה.
ועם מותו של אבא ואחר כך מותה של אמא התפזרה החמולה.

עם השנים נפגשנו באירועים משמחים ובחולי וכל פעם מחדש
הבנתי אלו קשרים חזקים יש לי איתך.
המבט, החיבוק, אופי השיחה, הכל היה מוכר ופשוט כמו לא התרחקנו.

על האופן בו התמודדת עם מחלתך האחרונה התבוננתי בפליאה, שוב
היית אחי הבכור זה שמכתיב נורמות שאליהן אפשר לשאוף, כזה שניתן
ללמוד ממנו.

הפרידה ממך היתה קשה ופתאומית, לא נפרדנו ממש.
לא דיברנו ממש על מה אתה חושב ומה אתה מרגיש.
לא משתפים אחות קטנה בדברים של גדולים. וּלהפרד לפני שמתים זה
לא עניין לאחות קטנה.

אוהבת אותך כבר כמעט שבעים שנה,  יעל.





המשפחה - 1959 / מימין לשמאל - שורה עליונה: יעל, משקה, ורדה, פייבל ויונה פז.
שורה תחתונה: עידית, נוני ואיתן פז, משה ונורית כהן



בבית הילדים, מימין לשמאל: בלהה שובל, אסנת כהן, איתן, נוני, חגי, נועה ועידית פז - 1963
עידית ואיתן, טיול באמריקה - 1991


לזכרו של איתן

איתן, אנו נפרדים ממך עכשיו, לתמיד, אבל בעצם, זה לא רק ממך, זה כמעט מדור שלם, דור שאתה היית חלק דומיננטי בו.
דור הצברים הראשון, הבנים הראשונים שנולדו בקיבוץ, אחרי 2,000 שנות גלות, דור שאנו כילדי המדינה, הרגשנו הזדהות מלאה איתכם, חיפשנו את קרבתכם בכל הזדמנות, וינקנו מכם את הצבריות האמיתית.

אתם הייתם המודל שלנו ולא הורינו שהגיעו מאירופה, מהגלות, אנו ראינו בכם מורי דרך ומקור השראה.
דרך סיפורי מלחמת השחרור, מלחמת קדש, ובהמשך, המלחמה על הקיבוץ, המלחמה על הבית ובסוף המלחמה על החיים.
ניסינו לחקות אתכם, ללכת כמוכם, להסתרק כמוכם, ללמוד את שפת הגוף והדיבור הצברי המחוספס.
אתם ריתקתם אותנו בילדותנו ובבגרותנו.
חיפשנו את קרבתכם, עד כדי כך שכולנו רצינו לעבוד בחקלאות אתכם.
עבודת האדמה הייתה גם סמל לישראליות השורשית והיפה.
איתך בתירס, עם בלפור (יבל"א) בסלק ועם רומיק בכותנה.
עצוב כל כך שאנו נאלצים להיפרד מחלקכם מוקדם מדי.

איתן, היית פייטר אמיתי.
תמיד אמרתי, בכל הזדמנות, איתן, כשמו כן הוא - הבלתי מנוצח.
בקרב על החיים התגלית במלוא גדולתך. בנחישות אין קץ, אומץ ועקשנות שראויים להערכה.
אתמול, איה הודיעה לי שזהו, איתן איננו.
אמרתי לעצמי, זה לא ייתכן, זה לא יכול להיות, שהפעם איתן נכנע.
בשבילי תישאר תמיד הבלתי מנוצח.
ואם אפשר להתנחם במשהו – בכך שהיו לך חיים מלאים, מרתקים ומאתגרים.
במלחמה על החיים, המשכת לחיות כפי שבחרת ולא ויתרת על שום דבר.

לעידית היקרה ולמשפחה המורחבת, איבדתם ראש משפחה ענק.
איתן, נזכור אותך באהבה, תנוח על משכבך בשלום וינעמו לך רגבי עפרה של עינת.

דורון זלצברג





איתן וזיוי צפרירי במספוא בעינת - 1955
איתן וחגי בפורים - 1963
איתן עם הנכד הבכור אייל - 1987



איתן נועה וחגי במסיבת פורים - שנות ה-70
איתן ועידית - טיול בארץ 2009


חסר רכיב