חסר רכיב

שלמה מילר

שלמה מילר
תאריך לידה: 15.02.1924
תאריך פטירה: 20.05.1947
תאריך לידה עברי: י' אדר תרפ"ד
מקום לידה: גבעת השלושה
שם האב: זוסיה
שם האם: לובה
מקום נפילה: פתח תקוה
שלמה באתר ההנצחה לחללי מלחמות ישראל
סיפור חיים 

 

בן לובה וזוסיה. נולד ב-י' אדר א', תרפ"ד (15.2.1924) בקיבוץ גבעת השלושה. למד בבית הספר היסודי פיק"א בפתח-תקוה והמשיך לימודיו התיכוניים בבית הספר המקצועי "מקס פיין" בתל-אביב. שלמה היה בעל כשרונות טכניים וכבר בצעירותו בלט כמנהיג חברת הילדים. חברו בו רוח ומעש ועימם אהבת הארץ והדאגה לשלומה ולבטחונה. בתחילת שנות הארבעים התנדב לפלמ"ח ובחדשי תנועת המרי השתתף בפעולות המאבק האנטי-בריטי של ה"הגנה" ובהן ההתקפה על המשטרה הניידת בשרונה, ליל הגשרים ועוד. פעל גם ביחידת הטייסים של הפלמ"ח. באביב 1947 רבו מקרי ההתנפלות ורצח יהודים על ידי כנופיות ערבים חמושות במושבות השרון, הדרום והשומרון. ב-18.5.1947 נראו ערבים חמושים, שזוהו כאנשי כנופיות, מתרכזים בשטח המאהל של ערביי סוורקי (הכפר פג'ה שליד פתח תקוה – לאחר מלחמת השחרור הוקמה בו שכונת "נוה כיבוש" – כיום "קריית אלון" שבפתח תקוה), שטח זה זוהה על-ידי כלבי המשטרה גם כמקום הריכוז והיציאה להתקפות של אותן כנופיות. אז החליטה ה"הגנה" לשלוח חוליה מאנשיה כדי לתפוס את הפורעים והתפתח קרב יריות. בקרב זה הסתער שלמה ראשון ונפצע בראשו. הוא נלקח לבית החולים "בילינסון" ושם מת מפצעיו ב- א' בסיוון תש"ז (20.5.1947). תחילה נטמן בבית העלמין שבגבעת השלושה ומאוחר יותר הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבקיבוץ עינת. הניח הורים ואח. בשיר שכתב לזכרו נתן קליין נכתב: "לא יד לאיש, לא שם בגיבורים / לא שרד לבש, לא שריוני כובש / דלקו עימו מיטב הבחורים / הלכו אחריו במים ואש" .

בפתח תקוה נקרא רחוב על שמו ובית התרבות בשכונה "קריית אלון" בפתח תקוה נקרא לזכרו "בית שלמה".

 

יהי זכרו ברוך.

 

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך על ידי משרד הביטחון)


 

 שלמה מילר בוגר קורס טייס של ההגנה


ליום השנה / ליובה מילר

 

לי, כאם, קשה מאוד לכתוב אודות בני המנוח. שוב אני חושפת את הפצע שלא הגליד, ונדמה לי, שגם לא יגליד כל ימי חיי.

כשהתגייס ל"הגנה" היה לי קשה מאוד להיפרד ממנו. גם כשהיה אסור בלטרון סבלתי רבות. לא שיערתי שהסבל שעברתי אז יחשב כאין וכאפס לעומת הסבל שאני עוברת מאז שאיבדתי את בני, ושלא אראה אותו יותר לנצח.

שלמה היה ילד מוכשר מאוד והצליח בכל המבצעים והמטלות שלקח על עצמו.

כשהיה בא ממסע קשה, או פעולה מסוכנת, היה יושב איתי שעות ומספר על כל מה שעבר עליו.

סיפור אחד מבין רבים שאני זוכרת : בזמן המסע השני למצדה בראש קבוצת נוער, נקע את רגלו והובל באוטו משא לחיפה. שלמה השתדל שלא יוודע לי הדבר, אולם כשזה נודע לי הוכחתי אותו על שלא הודיע לי, והוא התרעם מאד על כך שהודיעו לי על המקרה.  

יודעת אני שעכשיו נפלו ונופלים קרבנות יקרים. כמעט כל חברי פלוגתו נפלו על מזבח הגנת המולדת. אך כל אחד לחוד הוא אבידה שאינה חוזרת ואינה נשכחת אצל האם, האב, הקרוב.

כל חבר, כל ילד, שהתחנך אתו, או בא באיזה מגע, יודע לספר הרבה על שלמה'לי, הילד הראשון ב"גבעה", שידע להכניס כל כך הרבה חיים וערות סביבו. כל חייו היו קודש לציבור, לחברה ולכלל.

הריני מסתפקת במילים ספורות אלו כי קשה לי מאד.

 

אמא

 



(מתוך החוברת לזכרו של שלמה, שהוצאה לאור בגבעת השלושה במלאת שנה לפטירתו, ב-1948.

כתבה זיוה בורנשטיין ז"ל, בת ה"גבעה", אז בת 19)


תעודה של שלמה מילר מתחרות ספורט

חסר רכיב