חסר רכיב

רבקה דן – נפחן

רבקה דן – נפחן
תאריך לידה:
תאריך פטירה: 28.01.1985
תאריך לידה עברי: תר"ע
תולדות חיים

רבקה נולדה למשפחת נפחן בעיירה היהודית ויסוצק שעל גדות נהר ההוריין בפולין.
הוריה - ישראל נפחן, בן אשר בר' גרשון וציפורה נפחן מויסוצק, ואמה רחל בת רב' אליעזר פיקמן מדומברוביצה. היו לה שני אחים, האח הבוגר יוסף לייב (לייבלה) ואח שני גרשון (גרשלה), ואחות צעירה ממנה שרה מינקה.
בעיירה הקטנה היו חיים יהודיים תוססים, הווי של מסורת דתית, חסידית בעיקרה, עם בית כנסת לכל כת חסידית. ה"גברדיה הצעירה" של המשפחה המסועפת, הנכדים והנינים, היו מדקדקים בכל תגי המסורת, מקיימים בשמחה ויראת כבוד מנהגי כל חג וחג.
רבקה ואחותה היו מתבוננות בקנאה באחיהן כשאביהן היה לוקח אותם לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור, ושמחות בחג שמחת תורה כשהכניסה לבית הכנסת הייתה חופשית גם לבנות. בית המשפחה הגדול כלל גם חנות מכולת שניהל האב ישראל נפחן, ומסביב לבית היה גן ירק גדול שמפרי ביכוריו נהנתה כל המשפחה. הייתה להם גם רפת ולול אווזים.
אך העיירה היהודית הקטנה הייתה מוקפת כפרים "גויים" שונאי ישראל, ששימשו ברוב הזמנים קינים לכנופיות למיניהן. וכך שינויים פוליטיים וכלכליים כתוצאה משינויים משטריים, תקופות מלחמה, לא עברו ללא השפעה על העיירה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בצד המצב הכלכלי הקשה והרעב, ידעה העיירה ימים קשים בהם היו פוקדים אותה כנופיות, אם אנשי פטלורה או בלחובצים, ומטילים אימתם על התושבים היהודים. בעת "ביקור" אחד כזה הוציא האב ישראל את הפרה אל המרעה ופגש בדרכו אחד מחיילי בלחוביץ רכוב על סוסו. הבלחוביץ פקד עליו לרוץ לפני הסוס והוא בדהרה אחריו. בדרך נס נמלט האב כשהוסחה לפתע דעת החייל. רבקה לא יכלה לשכוח את מראה אביה רץ דרך גן הירק, חוור מאוד וללא נשימה.
רבקה ידעה יתמות בגיל רך. היא הייתה בת קרוב לארבע כשאמה נפטרה ממחלה בעיר קיט ליד וארשה, מרחק של מאות קילומטרים מביתם. השנה הייתה שנת תרע"ד, 1914, בראשית מלחמת העולם הראשונה, והאנדרלמוסיה ששררה והדרכים המשובשות, לא אפשרו לאביה להספיק להגיע להלוויית אשתו. כשחזר התמסר כל כולו לגידול ילדיו כשהסבתא מסייעת בידו, והיא כאם שנייה לילדים. למרות גילו הצעיר (הוא היה בן 30 כשהתאלמן) בחר אביה לא להינשא שנית מתוך אהבתו העמוקה לאשתו: "לא יכולתי למצוא תחליף לה, ולא רציתי שאם חורגת תגדל אתכם", אמר פעם לילדיו.
בשנות ה-20 הוטב המצב הכלכלי. האחים הבוגרים סייעו לאב במסחר ובניהול חנות המכולת. עם ההתעוררות הציונית הגדולה ברחוב היהודי נוסד בעיירה בית ספר "תרבות". הציבור האדוק ביותר בעיירה העדיף את לימודי הקודש ב"חדר" עבור הבנים, לפיכך למדו ב"תרבות" בעיקר בנות. בעיירה נוסד גם סניף "החלוץ" ורוב בני הנוער הצטרפו ל"החלוץ הצעיר". גם רבקה בתוכם. אף כי אביה השתייך לכת חסידי קרלין, עשתה היא את ראשית דרכה בתנועת "החלוץ הצעיר", ולכל אלה הייתה כניסה חופשית לביתם. גרשלה, אחיה האהוב, לא זנח תלמוד תורה אך היה קורא בדברי חולין בסתר. חברות מיוחדת נרקמה בינו לבין רבקה וכשהייתה משולהבת לרעיון החלוצי ועל סף יציאתה להכשרה, עמד הוא לצידה נגד ה"לא" של אביה. עם זאת, לא היה עולמו הרוחני של אביה רק עולם הגמרא, המשניות והתפילה. בצעירותו נתבשם מן האווירה של תנועת התחייה הלאומית, והוא נסך בטחון בביתו בבחירת דרכי החיים.
רבקה הצטרפה לקיבוץ ההכשרה "שחריה", שמרכזו היה בעיר ברנוביץ'. בשנת 1934 עלתה ארצה. על אביה קשתה מאוד הפרידה ממנה. מכתביו אליה היו רוויי געגועים. הוא נפטר ממחלה ב-1936 והוא בן 52 שנה בלבד. אחיה ואחותה נשארו בעיירה, נישאו והקימו משפחות.
משפרצה המלחמה שמעה מהם רבקה בפעם האחרונה ב-1941 בהיות העיירה תחת שלטון סובייטי. לאחר מכן – אלם גמור.
כל קיבוצי "שחריה" היו קשורים עם "הכובש" וגם רבקה הצטרפה לרמת הכובש בהגיעה ארצה. היא עבדה בגן הילדים וכך החלה את עבודתה רבת השנים בתחום החינוך. תקופה מסוימת עבדה גם במחסן הבגדים. בעלוני רמת הכובש עולה שמה שוב ושוב כנבחרת לוועדות שונות. בייחוד ניכר חלקה בוועדת החינוך בשנים 1944/5 כשהייתה זו עסוקה בהכרעות ארגוניות וחינוכיות ביחס לגני הילדים בקיבוץ.
ברמת הכובש פגשה רבקה את חיים דן ובשנת 1937 נישאה לו. באוקטובר 1938 נולדה בתם הבכירה אלה (ישראלה על שם האב ישראל נפחן) ובדצמבר 1941 נולדה בתם השנייה אורה.
ב-1942, מצאה עצמה רבקה באחד ממבחני החיים היותר קשים שלה. חיים דן התנדב לשרת בצבא הבריטי ואחר כך הצטרף לבריגדה היהודית. בשנים 42-43 חיים היה עדיין במחנה אימונים בארץ וכך יכלה ליהנות מחופשות במחיצתו אך משהתגייס לבריגדה ויצא לאיטליה ארכה הפרידה ביניהם עד פברואר 1946. את הביטוי לגעגועיה, קשייה ולבטיה נתנה רבקה במכתביה הרבים לחיים במשך תקופת שירותו. ממכתבים אלה נחשף גם העולם רב הפנים שלה: רגישותה וחרדתה לבנותיה, מסירותה לעבודתה בבית הילדים (לא אחת על חשבון אלה הקטנה בייחוד בימי האיזולציות כשהיו מחלות פוקדות את הילדים), מעורבותה הרבה בנעשה בקיבוץ ובמפלגת הפועלים, כשהיא מדווחת לחיים בנאמנות ובכאב על ההתפתחויות לקראת הפילוג בתוכה ב-1944 (התפלגות סיעה ב' בראשות טבנקין) ומסתייגת מהתנהלות סיעתית בחיי הקיבוץ, קשריה עם דודים ובני דודים שלה בארץ כמו גם עם בני משפחתו של חיים.
מעל לכל, מהדהדת במכתביה ההכרה ההולכת וגוברת שיד הכורת הנאצי הכתה בבני משפחתה שנשארו בעיירה ויסוצק ושהיא נותרה שריד יחיד לה. כך מלווים המכתבים בחששותיה לגורלם וכשמגיעים יותר ויותר דיווחים היא מבטאת צער תהומי ותחושת חורבן וייאוש. ב-30.3.1944 היא כותבת לחיים:
"חג פסח. חג החרות מתקרב. האם הוא חג חרות לנו? היש עוד מי בפולניה, בעיירתי זו הקטנה, ממשפחתי לחגוג את חג ("השעבוד"?) היתרחש הנס הזה? אני נשארתי רק אני – יחידה ממשפחתי. היכן אתם אחי ואחותי?! היכן ילדיכם ומשפחותיכם?! האם אקבל עוד פעם תשובה מהם? קשה לי להמשיך לכתוב – אני יודעת רק דבר אחד. יתמות אחת גדולה אופפת את כולנו!! השמדה גמורה בכל. ויד הרשע עוד נטויה."

ב-1948 במלחמת השחרור, התפנתה רבקה עם בנותיה מקיבוץ רמת הכובש לגבעת השלושה והיא לקראת סוף הריונה השלישי; במאי 1948 ילדה את רחלי. עם הפילוג ברמת הכובש ב-1952, כחצי שנה לאחר לידת בתה הרביעית צפרה, הצטרפה עם בני משפחתה אל יוצאי גבעת השלושה ויחד הקימו את עינת. בעינת הייתה רבקה פעילה בתחומי חינוך וחברה. היא היית מרכזת חינוך, מזכירת הקיבוץ בשנים 1959-1960 ופעילה בתנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים".
כששהתה בצפת בסמינר ב-1957 כתבו לה בנותיה וחיים מכתבים על הנעשה בבית בהעדרה. ממכתבים אלה כמו גם ממכתבי התשובה שלה ניתן לראות את גודל האהבה והגעגועים של בנותיה ושל חיים. עם כל הקשיים שידעה בגידול ארבע בנות היא מילאה את חיי המשפחה שהקימה באהבתה, במסירותה ובחכמתה. בצד תחושת היתמות שליוותה אותה תדיר ידעה לצחוק ואפשר היה לראות את חוש ההומור הנפלא שלה בישיבות בצוותא עם בנותיה. נחישות ותבונה אסטרטגית ליוו אותה בכל צעדיה. היא לימדה עצמה לתפור במכונת תפירה ואחר כך להדפיס במכונת כתיבה והייתה בוועדת המערכת והמדפיסה של ספר עיירתה ויסוצק.
פסיה שפירא, שכנתה עוד מקיבוץ רמת הכובש, הייתה לה חברת נפש, וכמוה גם מינה רוטברג, בת דודתה ושכנתה. דינה וראובן ברכר היו לה שכנים אוהבים ומסורים. היא הייתה סבתא מופלאה לנכדיה ולנכדותיה, והקלנועית שלה נזקקה בערוב ימיה הייתה לפחות לשתיים מהן (לטליה ולאביגיל) כסוס מעופף. היא אכן הייתה רוכבת עליה כאבירה, ולא נכנעה לחולשת גופה כמעט עד סוף ימיה.
כתבה עליה פסיה שפירא:
"אמנם הלב שלך היה כזכוכית שברירית, לפי הגדרת הרופאים, אך ראשך היה צלול ותפקד."
בסופו של דבר הכריעה ליבה והיא נפטרה בגיל 75.
עודד זכאי, בן דוד של חיים, כתב עליה: "הייתה בה אצילות של פשטות, של צניעות ושל ענווה, של חכמה, פיקחות והבנה לזולת".

יהי זכרה ברוך.
צפרה דן


רבקה דן (משמאל) ואחותה מינקה



חברות ברמת הכובש - רבקה דן מימין, הניה אהרונוביץ' משמאל - 1937



    
רבקה דן עם בתה הצעירה צפרה - 1951





 רבקה דן עם חברתה דינה ברכר - ראשית שנות ה- 80





חסר רכיב