חסר רכיב

גדליהו גלזר

גדליהו גלזר
תאריך לידה: 05.04.1914
תאריך פטירה: 30.11.1986
תאריך לידה עברי: ט' בניסן התרע"ד
תולדות חיים

מוצא משפחת גלזר הוא מרוסיה. אחד מענפי המשפחה התיישב בעיר לאסק (Lask) אשר בפולין. סבו של גדליהו, יוסף גלזר נולד בלאסק. לאסק נמצאת במרחק 30 ק"מ מדרום מערב ללודז' (Lodz). יותר ממחצית תושביה השתייכו לקהילה היהודית. גם קהילה זו הושמדה ע"י הנאצים במלחמת העולם השנייה.
בלאסק נולדו ליוסף שלשה בנים: דב, צבי-דוד ואריה-יהודה הוא אביו של גדליהו.

המשפחה עברה להתגורר במזרח גרמניה במדינת Sachsen, מחוז Vogtland, בעיירה בשם פלקנשטיין (Falkenstein).
אביו, אריה-יהודה הוכשר להיות רב ושוחט, והשתייך לחסידות גור. הוא התחתן עם פרידה מיכאלוביץ בתו של גדליהו מיכאלוביץ שמוצאה בעיירה בשם דזלושז'ין (Dzialoszyn) הנמצאת כ 80 ק"מ מדרום מערב ללודז'. פרידה נפטרה בגיל צעיר ובעקבות כך אריה יהודה התחתן עם אחותה – מרים. גדליהו הוא בנה של מרים.

גדליהו התחנך בבית דתי שבו הקפידו על קלה כחמורה. יחד עם זאת אביו הכיר בכך שכדי להתפרנס יש צורך לרכוש השכלה כללית, משום כך הילדים נשלחו ללימודי יום בבית הספר הכללי של העיירה, ואת לימודי הקודש השלימו בבית. כנער, גדליהו היה חובב ספורט. בהיותו בעל מבנה גוף חסון, בחר לעסוק בספורט האגרוף. המיומנות שרכש בתחום זה סייעה לו בעימותים עם התלמידים הגויים, שרובם היו על רקע אנטישמי. בבית הספר התיכון, גדליהו למד במגמת מסחר והנהלת חשבונות, וסיים את לימודיו עם תעודת בגרות. עם סיום התיכון, הוא הצטרף לתנועה הציונית ובמקביל נטש את אורח החיים הדתי.

בשנת 1933 הנאצים עלו לשלטון, ההתנכלויות ליהודים גברו ובמשפחת גלזר חשו כי הקרקע בוערת מתחת לרגליהם. גדליהו החליט לעזוב את גרמניה, הוא הצטרף להכשרה בלודז' שבפולין ובשנת 1935 עלה לארץ ישראל. תחילה עבד כסבל בנמל יפו ולאחר מכן הצטרף לקבוצת הכשרה חלוצית -"בחרוּת". קבוצה זו אשר התמקמה בשכונת בורוכוב בגבעתיים, במחנה של אהלים וצריפים, היוותה לימים את גרעין המייסדים של קיבוץ גליל-ים.
כל המשפחה למעט אחיו שמואל, הספיקה לעזוב את גרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שמואל שכבר היה נשוי ואב לבן, נשאר מסיבות שאינן ידועות לנו ולא עזב את גרמניה. הוא, אשתו, והבן נלכדו ע"י הנאצים, ונכלאו במחנה הריכוז אושוויץ. הבן והאישה נספו במחנה.

בקבוצת "בחרוּת" גדליהו הכיר את פנינה בן ניסים והתאהב בה. זה היה מפגש מעניין של צעירים שבאו מרקע תרבותי שונה ביותר, אבל עם הרבה אהבה בלב וזהות רבה בתפישת העולם ובמיוחד לגבי היעדים הלאומיים. ביחד הם רקמו תכניות, טיילו ברחבי ארץ ישראל, ובשנת 1938 הם התחתנו. נולדו להם שני ילדים – ניצה (1938) ושלמה (1946).

לאחר שאימא ואבא עזבו את קבוצת הבחרות, הם התגוררו ברמת גן, שם נולדה ניצה. באותה תקופה אבא הצטרף להגנה ובמסגרת זו עסק בשמירה על אתרים, הגנה על שכונות, ובהעברת נשק ותחמושת. בשנת 1946 המשפחה הצטרפה לקיבוץ גבעת השלושה. בגבעה, אבא עבד במפעל הקיבוץ אשר יצר אריחי ריצוף (מרצפיה).

הפילוג בקיבוצים בשנת 1952 הוביל לכך שגבעת השלושה התפצלה לשני קיבוצים. אמא ואבא בחרו להצטרף לפלג האיחוד שתמך במפלגת מפא"י. הוקם קיבוץ חדש בשם עינת והמשפחה עברה להתגורר בו.
בתחילת שנות ה 50 רוב המשפחה כבר התיישבה בישראל, והבית בעינת נהפך למוקד המפגשים המשפחתיים. אמא ואבא טיפחו את הבית ואת סביבתו. בגינה ניטעו עצים ונשתלו שיחים ופרחים. בערבי שבת, בשבתות ובחגים, קרובי המשפחה נהגו להגיע ולהתארח אצלנו. הבית היה פתוח ואהוב על כולם.

אבא החשיב מאד את ההשכלה ורכישת מקצוע. בעצמו אהב מאד לקרוא ספרים, לשמוע הרצאות בנושאים שונים, ולקרוא חומר משלים אותו השיג מהספרייה. אירוע מיוחד עבורו היה הבילוי בקונצרט של מוזיקה קלאסית, או בהצגת תיאטרון. אבא הכיר רבות מהיצירות הקלאסיות ואת יוצריהם. איתנו הוא לא הפסיק לדבר בשבח ההשכלה והדעת, ותשומת לב רבה הוא הקדיש למעקב אחר התקדמותנו בלימודים בבית הספר.

נאמנותו של אבא למשפחה לא ידעה גבולות. הוא היה נוהג לבקר באופן קבוע אצל הוריו אשר גרו ברחוב כ"ג יורדי הסירה בתל אביב, ולסייע להם בכל אשר נדרש. כאשר לא הייתה תחבורה ציבורית זמינה הוא היה עושה את כל הדרך משכונת בורוכוב לתל אביב, בהליכה ברגל. לאחר מות אביו הוא הקדיש לפחות ערב שבועי אחד לביקור אצל אמו אשר התגוררה בתל אביב ואח"כ בבית האבות ויז'ניץ אשר בבני ברק. הוא היה מוכן לכל עזרה לבני המשפחה החל מיעוץ בשיחות אישיות, סיוע בקבלת עבודה וכלה בביצוע של פעולות פיזיות כגון: העברת דירה, סידור הגינה, וכו'.

אבא ניחן בחוש הומור. היתה לו יכולת מיוחדת וצבעונית לתאר דמויות ומצבים באופן היתולי. יחד עם זאת, ביטויי הומור הושמעו רק בחיק המשפחה הקרובה וזאת כדי שאחרים לא יבואו לכלל מבוכה.

במילואים אבא שירת בחיל התותחנים. שירותו במילואים הסתיים עם הגיעו לגיל הפרישה.

בעינת אבא עבד בענפי החקלאות השונים: פרדס, מטע הנשירים, בננות, אבוקדו, כרם הענבים, ועוד. לכל עבודה שעסק בה הוא התייחס במלוא הרצינות וביצע אותה במסירות רבה. מספר פעמים הוא שימש כסדרן עבודה בקיבוץ וכאשר לא ניתן היה לשבץ לעבודה אחד מחברי הקיבוץ, אבא ביצע בעצמו את העבודה. באמצע שנות השבעים הוא לקה בליבו ונאלץ עקב כך להפסיק לעבוד בחקלאות, ולעבור לעבודה משרדית.

אבא קיבל על עצמו את תפקיד התמחירן של הקיבוץ. בעבודה זו הוא יישם את שלמד בבית הספר התיכון. הקפדנות והדיוק בביצוע שאפיינו אותו, באו לידי ביטוי בולט בעבודתו החדשה. בתחילת שנות השמונים חלה הרעה בכושר ראייתו. בתחילה איבד את הראייה בעין אחת ואח"כ גם בשנייה. אמנם נעשו ניסיונות רפואיים לתיקון המצב, אולם הם נכשלו. אבדן הראייה גרם לאבא למשבר קשה. במשך הזמן למד לחיות עם המצב החדש ולמלא את זמנו בפעילות שיש בה תוכן. הוא החל להאזין לספרים מוקלטים, תכניות רדיו, עבודה בסדנא, ובאירוח של בני המשפחה והידידים.

בספטמבר 1986 חלה הידרדרות מהירה במצבו הבריאותי וחודשיים לאחר מכן, בכ"ח בחשון התשמ"ז 30.11.1986, אבא נפטר.

יהי זכרו ברוך.
ילדיו: ניצה שגיב, שלמה גלזר.





גדליהו ופנינה

גדליהו עם הבן שלמה - 1948



הארכיון לתולדות קבוץ עינת רואה זכות לשתף בדפי הזיכרון של פנינה וגדליה ז"ל כמה קטעים מהספר "זר זכרונות" שהוציאו לאור לזכרם - ילדיהם שלמה גלזר וניצה שגיב יבדל"א. הספר נערך על ידי הנכד שלומי שגיב והוא גם כתב את הרשימות המובאות להלן.

משפחה ובית בישראל
בתקופה בה פקדו את העולם מלחמות גדולות ואת העם היהודי אירועים קשים בגרו סבתא וסבא שלי.

מליוני בני אדם נהרגו ללא סיבה, ללא הצדקה וללא שאלה – המושג זכויות אדם התרוקן מתוכנו, זכויות אלו נשללו בצורות אכזריות ומכוערות על ידי בעלי כח חסרי מוסר. בתי משפט הושמו ללעג וכל דאלים גבר. התקופה התאפיינה בהרג, עקירות, נדידות וארעיות. בכלל זה בלט חלקם של היהודים כנשחטים חסרי מגן וכפליטים חסרי זכויות.

באופן טבעי המנוגד לרוח התקופה פעל יצר החיים כדי לאזן ולתקן את המעוות. השאיפה לחיי משפחה יציבים ובטוחים בבית קבע התחזקה והתממשה בכל מידת האפשר. ההיאחזות בקבוע ובחיים תבעה ויתורים רבים, קריירות וחלומות ילדות הוזנחו למען אהבה ושייכות.

סבתא וסבא היו מהקבוצות הראשונות במשפחותיהם אשר הקימו בית בארץ ישראל. קבוצות אלו הוו חלוץ ונקודת שבת אליה עגנו המשפחות שנותרו בגולה, אליה נמשכו ובה נאחזו בהגיעם לארץ.
תקופה זו הביאה לקרבה בין חלקי המשפחה והבנה שקיום משפחה הוא לא דבר מובן מאליו.

סבתא שמה לה את הקרוב בין חלקי המשפחה כיעד מרכזי – המחשבה שבני משפחה יעברו זה על פני זה ולא יכירו איש את קרובו (גם אם רחוק) לא נתנה לה מנוח, "דם זה לא מים". כל ידיעה על מי מבני המשפחה נאגרה, נבחנה והופצה ליעדיה. כל פגישה בחלק משפחה הסבה לה אושר רב. סבתא הכירה את כל בני המשפחה עקבה והתעדכנה בקורותיהם – עלינו, בני המשפחה, היה לשנן את מבנה המשפחה והקשרים ביניהם. אך מנהג מיגע זה של סבתא נשא פרי. בעשור האחרון לחייה הצליחה סבתא לחבור לענף המשפחה של אביה עמו ניתק הקשר בשנות העשרים. סבתא וסבא הדגימו במנהגיהם את הטענה כי הדרך בה נוהגים ההורים בהוריהם היא המתווה את הדרך בה ינהגו הילדים בהורים בבוא היום.

סבתא נאחזה באמא – סבתא עליזה – וטיפלה בה במסירות רבה וגם סבא שקיבל על עצמו שכנות עם חותנתו, לקח אחריות ונהג במלוא הכבוד והנדיבות. לא מקובל היה לבוא לסבתא וסבא מבלי לעבור קודם אצל סבתא הגדולה, לברך, להחליף מילה או לשבת לשיחה עם ארוחה טעימה.

את סבא ראינו נוסע בדבקות לאחר יום עבודה מפרך לבני-ברק לבית האבות של קהילת ויז'ניץ, אחת לשבוע לפחות, לבקר את אמו – סבתא מרים. העובדה כי אמא של סבא הייתה חרדית ואילו הוא קיבוצניק לא פגמה בטיב הקשר. כבודה ומקומה כאם היה מקודש.
חברי הקיבוץ אשר הקפידו על התנזרות מכל רכוש פרטי ודאו כי לא יהיו נכסים הרשומים על שמם ובכך קבעו את מעמד ביתם לארעי. זאת מבלי לראות את הנולד ולהבין את הניגוד שבין כוונתם "להשריש במולדת" ולפתח שושלת במכורתם לבין מעשיהם שגזרו על משפחתם לעקור מבית גידולם עם מותם. העיקרון קדם לאדם – היה זה כשל לוגי אבולוציוני ברעיון הקיבוצי, מטען ניתוק עם השהיה.

סבתא וסבא בנו וטיפחו את ביתם מבצרם – הוא חדרם – בדבקות רבה.
הגינה ספגה את אהבתה של סבתא בצד מקצועיותו וחריצותו של סבא. כך כל פרט בתוך הבית, הכל מוקפד ומקבל תשומת לב נדירה. אני זוכר איך באופן תדיר של לפחות אחת לשבוע היו מפורקים כל חלונות ורשתות החדר ונשטפים על ידי צינור על הדשא. עבודות יד בהן הושקעו מאות שעות עבודה וסבלנות עיטרו את הבית.

סבתא וסבא ידעו לרתום את כל בני המשפחה לעבודת הבית והמשפחה כולה הרגישה שייכות רבה וביתיות בחדר.

מעל לכל זאת היווה החדר של סבתא וסבא את המרכז המשפחתי, נקודת ציר קבועה ומושכת במרכז הארץ, אליה נהרו ואותה פקדו כל בני המשפחה, המקורבים והחברים.
כאל חוף מבטחים, אי רוגע בים סוער, נווה מדבר המתין להלך היגע.
שני דברים הקפיד סבא לסכם עבורי ולוודא שאשמע בימיו האחרונים:
האחד – בשבילי – להיות אדם תמיד, ללא תלות במצב או בזמן בהם אני נמצא.
השני – בשבילו – בקשה מחייבת לשמור על סבתא, גם זאת, ללא קשר למצב או לזמן בהם אני נמצא.

כאשר סבתא שמורה, המשפחה שמורה.

* * *

ונטעתם

סבא הניח את גלימת התלמיד באירופה ובבוא העת הפך חקלאי במשק. התמחותו עצי פרי – פרי הדר, נשירים, אבוקדו, בננות ואחרים.
מדי יום היה מתייצב עם שחר עם חבריו, לבושים חאקי, כובע "טמבל" או קש לראשם, חגורים במזמרה או מקטפת, סכין בננות או כל כלי טיפוח אחר בהתאם לצורך, לגידול ולעונה. בכל תנאי מזג אויר – חורף גשום, רוחות חורפיות, שמש קיץ או שרב ובכל מצב רוח – הן בשמחה, הן בעצב, הן בריק והן במלא, תמיד נחושים, ממושמעים, נאמנים וחשים באחריות רבה. נכונים לכל מלאכה – נוטעים ומשקים, מנכשים עשבייה ומרססים, קוטפים ואורזים, גוזמים ומרפאים. ברוח "שולחן ערוך": "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת השם".

עם הזמן נקשרה נפשו של סבא באדמה, נפתח לו תחום עניין התמחות והתמקצעות. סבא עבד כחקלאי עד אשר נמנעה ממנו עבודת השדה בהוראת הרופאים.

סבתא שבאה ממשפחת סוחרים אשר מומחיותם קניית דעתם של באי השווקים, מצאה עצמה בגן הירק של הכשרת "בחרות" בשכונת בורוכוב ולאחר מכן בגבעת השלושה.
עד סוף ימיה ראתה בעבודת הגן חלק עיקרי בהוויתה.
חדשים אחדים לפני מותה עוד עבדה את אדמת גינתה בידיה.
תמיד מסבירה ומלמדת, מדריכה ומדגימה, פועלת ומשגיחה כמכהנת בקודש. עבודת האדמה הפיחה בה רוח יצירה שהניעה אותה גם מעבר לכוחותיה הפיסיים.

* * *



עומדת מימין – סבתא עליזה, לידה – פנינה,
כורעים: משמאל – גדליהו, ניצה עם הבן / הנכד / הנין – שלומי
חסר רכיב