חסר רכיב

יוסקה אלון - חצקביץ

יוסקה אלון - חצקביץ
תאריך לידה: 21.02.1925 כ"ז שבט תרפ"ה
תאריך פטירה: 13.07.2014
תולדות חיים
יוסקה נולד בויניצה – רוסיה. הוא נולד בבית הסוהר, שם ישבה אמא שלו, דינה, בעוון היותה ציונית. בהיותו בן 3 חודשים, הועבר לביתו של סבו, אבי אימו, ושם גדל עד גיל חמש.
לפי סיפוריו וזיכרונותיו, הוא בילה עם העגלון שעבד אצל סבא, נסע איתו ליער, רחץ איתו בנהר וכיו"ב.
את אמא שלו לא הכיר ולא דיבר על אמא. הוא ידע שישנה אישה שקוראים לה דינה שהיא בעצם אימו יולדתו. בהיותו בן חמש הגיעה דינה משום מקום, הביאה איתה גיגית גדולה, ועשתה לו אמבטיה. זיכרון זה היה חרוט במוחו עד יומו האחרון. אחרי הרחצה לקחה דינה את יוסקה לאודסה והם עלו על אוניה שלקחה אותם לארץ ישראל. באניה, לפי סיפורי אמא, יוסקה בן ה-5 היה היחידי שלא סבל ממחלת ים ונהנה מהשיט.
בבואם ארצה ,אחרי שהייה של שבוע בתל אביב, הגיעו יוסקה ודינה לגבעת השלושה. הקליטה של יוסקה בחברת הילדים בגבעת השלושה היתה קשה ובעיתית. לא עם הילדים אלא עם המסגרת. הילד שבילה ביערות, היה צריך פתאום להיכנס למסגרת של מותר ואסור כשהשפה זרה לו והכל אחר. אף אחד, לא אמא ולא המחנכים לא הבינו את מצבו ואת הקשיים שאיתם התמודד. הקשיים הרבים שנאלץ להתמודד איתם הפכו את יוסקה לילד מרדן ולוחם.
יוסקה אהב מאד לקרוא ספרים, ובעצם היה אוטודידקט קלסי. הוא לא רכש אף פעם הרגלי למידה מסודרים ובבגרותו שילם על כך מחיר יקר. העדר הרגלי למידה מנע ממנו התקדמות מקצועית בתפקידיו בצבא.
מערכת החינוך בקיבוץ שלא התאמצה ולא השכילה להגיע אל יוסקה ולקבל אותו ולעזור לו להיקלט, פתרה לעצמה את הבעיה ע"י שהרחיקה אותו.
ישראל חצקביץ, קיבל את יוסקה כבנו ויוסקה קיבלו כאביו. אחרי מותו של ישראל מנגיחת פר, כשהכל במשפחה היה שביר וקשה, הוצא יוסקה מהקיבוץ ונשלח לחברת נוער באשדות יעקב. שם שהה עד שהצטרף להכשרת פלמ"ח, ואיתם הגיע לשדה נחום.
בשדה נחום שהה יוסקה עד פרוץ מלחמת השחרור. ההכשרה שלו הצטרפה לגדוד הראשון של הפלמ"ח שנלחם בהתחלה בגליל – צפת וההרים סביב. אחרי שחרור הגליל ירד הגדוד לאזור רמלה-לוד, ולאחר מכן הצטרפו ל"שועלי שמשון" לקרבות בנגב.
אחרי מלחמת השחרור ופרוק הפלמ"ח נשאר יוסקה בצבא הקבע בחיל המודיעין. עזרה לו שליטתו בשפה הערבית המדוברת ע"י ערביי ישראל. יוסקה שירת בצבא עד ראשית שנות ה-60.
עם שחרורו מהצבא עבד בחברות הדלק; "פז" ואחרות. לאחר מלחמת ששת הימים הקימו חברות הדלק בארץ חברה משותפת לאספקת דלק לגדה המערבית שישראל כבשה. יוסקה ניהל את הקשר בין חברת פדסקו לבין תחנות הדלק בגדה. עם פרוץ האינתיפדה הראשונה הוא פרש מעבודתו זאת.
הוא המשיך לעבוד בחברת "פז" עד יציאתו לפנסיה בגיל 65 .
כשיוסקה היה בן 60 נהרג עמיק אחיו בתאונת התנגשות עם גמל. מותו של עמיק היה קשה מאד ליוסקה שהיה מאד קשור אל עמיק.
יוסקה התחתן בהיותו בן 40. נולדו לו 2 בנים - דן ויאיר.
מאז יציאתו לפנסיה השקיע יוסקה את זמנו בקריאה מרובה, בגידול הילדים יחד עם רעיה אשתו, בטיולים וכד'.
בשנה האחרונה התערערה בריאותו והוא אושפז כמה פעמים בבית חולים, אולם הרופאים בעצם לא יכלו לעזור לו (או שלא השכילו) וב-13.7.2014 נדם ליבו.
יוסקה נקבר בקבוץ עינת .
יהי זכרו ברוך.
אילנה גרנות




יוסקה ואימו דינה בגבעת השלושה - 1930

ילדות ב"גבעה" - יוסקה מנצח בהאבקות






משפחת חצקביץ - ישראל, עמיק, יוסקה ודינה - 1934

דינה והילדים: יוסקה, עמיק ואילנה - 1940




הספד על קברו של יוסקה

ט"ו תמוז תשע"ד 13/07/2014
אבא,
התלבטתי מה לומר ובעצם למי לומר, האם בשבילנו ? בשביל החברים והמשפחה שבאו להיפרד ממך היום ? האם למענך ? אם היית כאן, בוודאי היית אומר משהו בסגנון "עזוב, אני כבר מריח את הפרחים מלמטה". או "היום גיבור מחר בבור", או איזו קללה עסיסית ביידיש או ערבית... אבל, בכל זאת אבא, למקרה שבכל זאת אתה שומע, החלטתי לכתוב מילות תודה.

סיפור חייך הוא הסיפור שלנו, של כל מי שנמצא כאן היום: – מלידתך בין כותלי בית הסוהר באוקראינה בו החזיקו את סבתא כאסירת ציון, עלייתך לארץ ללא אבא בגיל 5, הקליטה הקשה בקיבוץ, הגיוס לפלמ"ח ומלחמת תש"ח, השנים הרבות בפעילות מודיעין, הזיקנה הקשה והכאב והעלבון שצרבו בך כמו בחבריך בני הדור ההוא, על הפערים בין החזון למציאות.

חייך לא היו קלים, אני יודע שזיכרונות חייך לא הרפו ממך אף על פי שלא נהגת לדבר עליהם. אני זוכר איך פעם לקחת אותי לביקור בבית הקברות של חבריך לנשק מהפלמ"ח, ורק מלמלת "אח..כמה ילדים הלכו שם"... אני זוכר כמה אהבת את חבריך בני דור הפלמ"ח, וחברי ילדותך, את חיימק'ה, את רחביה ונוספים, וכמה כאבת את לכתם לפניך. וכאילו לא די בכך, בגיל 60 איבדת את אחיך האהוב - עמיק, ולמרות כל אלה אבא, שמרת על אופטימיות והומור והיית אבא נהדר, ועל כך, תודה!

תודה על הדרך- ארץ והחינוך שנתת לנו. אפילו היום קבלתי מסרון מחבר שנמצא בשליחות בחו"ל שביקש למסור לך שבזכותך ובגללך הוא עושה מה שעושה. תודה על צ'יזבטים והסיפורים שיכולנו לשמוע שוב ושוב, אני זוכר איך יכולנו לבקש כל ערב מחדש שתספר לנו "סיפורים משהיית ילד"..(אני רק מקווה שיסלחו שם למעלה על כל התרנגולות שסחבתם מהלול...). על הערכים על ההומור, על הכרת הארץ שאהבת, על סיפור שידעת לספר על כל שביל ועץ.. על אהבת הספר והידע הרב. תודה אבא על הרף הגבוה של רעות ואומץ שאתה וחבריך הצבתם לכולנו. ותודה אבא על המדינה שנתתם לנו, למרות הכל (וכמה סמלי שנאלצנו להתעכב בגלל האזעקות בדרך להלוויה שלך). תודה שזכינו לדעת מקרוב מה היא חברות אמיצה כמו החברות בינך לבין סלים שופי ז"ל שגם בימייך האחרונים דמותו עלתה בהזיות שלך.

והכי חשוב אבא, תודה שהיית אבא אוהב ומחבק ומפרגן תמיד. גם בימיך האחרונים היית כפי שאתה - עצמאי, מורד, עיקש, לא רצית לחיות בתלות וביקשת למות ועשית את זה כמו שרצית.

אין מקום טבעי מזה להיפרד ממך אבא, כאן באדמה הזו שכפות רגליך היחפות הלכו בה כל כך הרבה, בין נופי ילדותך, כאן ליד סבתא דינה האהובה ועמיק וישראל. נוּח על משכבך בשלום, אבאל'ה – אוהבים אותך מאד.
יאיר אלון

* * *


ארכיון עינת מביא קטע ממחקרו של מוליק בר ז"ל על ראשית החינוך בגבעת השלושה.
להלן ראיון שערך מוליק עם יוסקה אלון, מהבנים הראשונים שגדלו בגבעת השלושה.
הראיון מתוך החוברת "כשהנוסטלגיה נוגעת בהיסטוריה" – קיבוץ עינת, 2006 .



ראיון עם יוסקה חצקביץ – יוסף אלון, (נולד 1925 , מחזור 2)

"יוסקה טוען שהיה מקופח כל השנים ויוצא דופן משום שאמו הייתה חלשה מאד, פחדנית ולא עמדה על זכויותיה כאמא, ואילו ילדים של הורים ממעמד אחר זכו להעדפה. יוסקה היה ילד ללא גבולות, שידע שרק מה שישיג בעצמו יהיה לו. מכאן כל מסכת ההרגשות וההתנגשויות שלו עם המערכת וכן ההתנהגות האלימה שלו קבלה ביטוי לאורך כל הילדות.

למשל, חברת "אווירון" קיבלה שדה מנחת בשדות גבעת השלושה. כמחווה של רצון טוב הציעה טיול באווירון של חצי שעה לששה אנשים, מזה נתנו לחברת הילדים שני מקומות. רחל (המטפלת) החליטה שיעשו הגרלה על שני המקומות – ההגרלה נעשתה לעיני כל הילדים, והמזל הטוב עשה כך ששמו של יוסקה עלה בגורל. כשרחל וישניק ראתה את זה היא החליטה לשנות את כללי המשחק כך שהוא לא יטוס. רק הצעקות של יוסקה, והעמידה של כל הילדים מאחוריו הכריחו את רחל לכבד את ההגרלה. יש לו המון סיפורים על כל ההתנגשויות שהיו לו לאורך חייו הצעירים עם רחל.

רבקה שור, שאמרה שיוסקה היה סמל האלימות בחינוך, הייתה בעיני יוסקה המורה הכי טובה, הכי משמעותית, הכי איכותית, (לא הפסיק להלל ולשבח) שהשפיעה עליו רבות, קרבה אותו לספרות ולספר, בזכותה קרא המון, זוכר שהיה קורא כמעט ספר ליום. יוסקה התקשה לכתוב את יומן הספר וטען שזה מוציא לו את החשק לקרוא. לאחר דיון עם רבקה הוא קיבל ממנה פטור מיומן ספר, וזה דרבן אותו להמשיך לקרוא. הוא למעשה היה קובע את הגבולות של עצמו ומי שהיה מוכן להיות בגבולות האלו זכה לשיתוף פעולה ממנו.

גם יחיאל קיל היה מורה נערץ עליו: יוסקה זוכר מצוין את כל הטיולים הארוכים, את שפע הידיעות, את הקניית אהבת הארץ והטבע, דברים הטבועים בו עד היום, הוא זה שחיבר את יוסקה לאמונה ולצדקת הדבקות בארץ ישראל, כארץ שלנו ללא ערעור והרהור.

והיה הסיפור עם אנשל שוורץ, שהיה מורה שנה אחת, קבע גבולות ותנאי למידה, ואיתו היו ליוסקה הרבה מאד היתקלויות והתנגשויות. אנשל לא ויתר ועמד על דרישותיו, אבל הוא לא קיבל גיבוי מרחל ולכן החליט לעזוב את בית הספר ב"גבעה", אבל לגבי יוסקה זה היה חשוב מאד שמישהו התמודד עם כל השגעונות שלו וניסה לשים גבול ברור.

יוסקה חזר מבית חולים, וקיבל ספר במתנה, רחל כעסה מאד ואמרה שבחברה אין רכוש פרטי, והחרימה את הספר. יוסקה כמובן נפגע כי אצל ילדים אחרים היו דברים פרטיים. הוא טוען שהמשטר הקשה שרחל הנהיגה הפך את כולם לגנבים ושקרנים, הם כילדים נאלצו לגנוב כל מיני דברים ולהחביא אותם שרחל לא תדע, כל בירור על כל איחור או אי עמידה בלוח זמנים שקבעה, היה מאלץ אותם להגיד דברי שקר ולא לדבר אמת כדי לא לקבל עונש.

"התרחצנו במקלחת המשותפת עד גיל מאוחר, כיתות ח' – ט' ולא היתה בעיה, כשבת קיבלה את המחזור בפעם הראשונה היו עושים עוגה פעם אחת ועוברים לסדר היום. כשהבנות היו מקבלות חזיות הייתה שמחה בשבילן ולא עשו מזה כל בעיה. חינוך מיני לא היה.
היינו הולכים המון לטייל לבד חופשי להסתובב בפרדסים מסביב, הכרנו את כל הסביבה, ידענו איפה יש עצי פרי ומתי כל פרי מבשיל והיינו באים לסחוב, ידענו איפה יש סברס ואיפה המקשאות של האבטיחים. היינו מתקוטטים עם ילדי הערבים, שחינו בבריכות ההשקייה של הפרדסים, הרגשתי כילד טבע חופשי ומשוחרר" .

* * *
חסר רכיב