חסר רכיב

אורית בן יוסף

אורית בן יוסף
תאריך לידה: 20.11.1964 ט"ו כסלו תשכ"ו
תאריך פטירה: 04.08.2014 ח' באב תשע"ד

הספד

ט' באב תשע"ד - 5.8.14

אורית יקרה – אתמול לפנות ערב התקשרה נירה ובישרה לי שעצמת את עינך לתמיד.
עצבות ירדה עליי ודמותך עלתה מול עיניי: ילדה-אישה עם שיער בהיר המתנדנד מצד לצד בהליכתך המהירה בדרכי עינת. נולדת בנובמבר 64, לאבא ישראל ואמא אהובה, אחות לשושנה ודרורה, בת זקונים למשפחה שעברה חיים מלאי תהפוכות עד הגיעם לחיות בקיבוץ.
שנות חייך הראשונות עברו עליך בחינוך המשותף עם קבוצה קטנה של בני גילך. היית ילדה רזה, זהובת תלתלים בעלת עור שזוף ועיניים חומות. את ביה''ס היסודי סיימת בעינת ועברת ללמוד במוסד החינוכי של בנימין שפריר בגבעת חיים. שם אימצה אותך משפחת אומנה מפרדס חנה בהרבה חום ואהבה. לאחר כמה שנים געגועייך הביתה היו חזקים וחזרת לגור בעינת ולנסוע כל בוקר ללימודים.
לאורך השנים האלו ולמרות גילך הצעיר, היית את זו שתמכת וטיפלת במסירות ובהתמדה בסבתך ובאִמך.
בסיום לימודייך הצטרפת לצוות המטבח שם עבדת בפינת ה''טיפול'' שבו בישלו אוכל מיוחד לחברים מבוגרים וחולים. היית מסורה לעבודתך, רואה כל חבר וחברה ועושה כל מאמץ להביא להם את שנזקקו לו, במטבח גם פגשת את יונה, רוחה ואותי והפכת לחלק מסגל העובדים.
בתקופה זו נקשרת לנועם והחלטתם להינשא. כולנו במטבח נרתמנו להפיק לכם חתונה יפה, שמחה ובעיקר טעימה. הקמתם לכם בית חדש ונדמה היה כי החיים מאירים לך פנים, אבל אז גלגל חייך התהפך, נועם נפגע בתאונה והטיפול בו לא היה לכוחותייך ונפרדתם.
עברת לגור עם אחותך הבכורה שושנה. הקשר ביניכן הוא יוצא דופן – שושנה היא הבסיס עליו את נשענת, היא גם אחות וגם אמא, היא העוגן של חייך.
בתקופה זו קיבוץ עינת עבר תהליך של הפרטה ושינוי. את אישה צעירה שצריכה להתמודד עם החיים. מהמקום הזה את מתחילה לצמוח, מוצאת מקום עבודה כמטפלת בקשישים ומוגבלים, דרך הביטוח הלאומי.
נראה שמצאת את ייעודך בחיים, מצאת את המקום בו נתת את כל כולך ואת אהבתך לאלו שזקוקים לך וידעת לטפל בצרכיהם ולהקל על סבלם. בעבודה זו את זוכה להרבה הערכה וכבוד, בני משפחה של מטופליך מחבקים ומודים לך ואת הופכת למטפלת מבוקשת המתפרנסת בכבוד.
בכל בוקר בדרכי לעבודה אני פוגשת אותך לבושה יפה, מסורקת, ליפסטיק על שפתיך ותיק בידך, אנחנו מברכות אחת את השנייה בבוקר טוב ואת בריצה ממהרת לתפוס את האוטובוס לפתח תקווה.
ואז יום אחד לפני כשנה הכול נעצר. מחלה שגם הרופאים אינם יודעים איך להתמודד איתה תוקפת אותך וגופך קורס.
אני שבה ופוגשת אותך על כסא הגלגלים עם המטפלת שמובילה אותך. שושנה ודרורה אחיותיך צמודות אליך כל הימים האלו בהמון אהבה ומסירות. בנובמבר הקרוב היית אמורה לחגוג את יום הולדתך החמישים ולא זכית, למחלתך לא נמצא מרפא ואתמול בא לסבלך סוף.
היום אנחנו מלווים אותך בדרכך האחרונה. שושנה, דרורה וכל בני המשפחה – שלא תדעו יותר צער.
אורית היקרה! נוחי בשלום על משכבך וינעמו לך רגבי עפרה של עינת.

יהי זכרך ברוך.
עפרה גולן


 
סבתא יוכבד שלום מחזיקה את אורית התינוקת, מימין דרורה ומשמאל שושנה

בעינת - 1967. מימן מאחור עומד האבא ישראל בן יוסף, שלישית מימין עומדת שושנה, ראשונה משמאל עומדת דרורה ומחזיקה בזרועותיה את אורית הפעוטה




אורית אחותי היקרה
צרובים לי בזיכרון כאחותך קטעי זיכרון, אך גם הרבה נעלמים, אותם השלמתי כשחלית ועם שאיבתי לטיפול בך.
מיום שנולדת ועד הגיעך לגיל תשע (הגיל בו התגייסתי לצבא) תפקדתי כאמך, כולל השכבה ורחצה לפני השינה ותפקוד יומיומי לאחר הגנים.
היית ילדה יפה ובלונדינית עם שער זהב וגררתי אותך איתי לכל מקום. כשהתגייסתי לצבא ועזבתי את הקיבוץ ושיניתי לחלוטין את אורח חיי החל הריחוק מטבע הדברים.
ומאז כשעודכנתי בהמשך דרכך זכורים לי חיים לא קלים מתוקף אופייך שהפך קופצני ועקשני. כנראה שנסיבות חייך והצורך להגן על עצמך הם שגררו אותך לפתח אופי זה.
למדת בבית הספר בגבעת חיים וגם שם התיעוד די עגום, של נערה מתבגרת שנלחמת בעצמה ובסביבה, עם מטענים קשים.

עם התבגרותך וחזרתך לקיבוץ מסתמנת נערה אישה עם לב ענק חרוצה וידידותית. העובדה היא, חברותייך, נשות הקיבוץ שזוכרות לטובה את העבודה אתך במטבח הקיבוץ.
גם כשעזבת בלית ברירה ופנית לדרך של עבודה עם קשישים, בלטו תכונותייך טוב הלב והאמפטיה, שבלטו גם במסירותך ובעזרתך לאמנו אהובה ביום יום וכשחלתה.
מטופלייך ומשפחותיהם לא חדלו מלשבח אותך ואת התנהלותך וגם מעסיקייך מחברות הסיעוד ציינו לשבח את מסירותך הרבה לעבודה.
למרות העבודה הקשה נראה כי שאבת המון סיפוק מהדרך אליה הגעת ומהרחבת הקשרים החברתיים שלך דרך מטופלייך.

עברת תקופה של אושר מעורב בסבל עם נישואייך ולאחר מכן עם הטרגדיה סביבם ועם התפרקותם. אפילו פה הגורל הרע דפק על חלונך.
גם פה בקיבוץ ומחוצה לו הרחבת את המעגל החברתי שהיה כה חסר לך. כל חברייך משבחים וזוכרים את תכונותייך הטובות- טוב הלב, החריצות, האירוח הבלתי נדלה והנדיבות ללא סוף.
יצרת דו-קיום מושלם עם אחותנו שושנה כשהמגורים המשותפים וההתנהלות המשותפת יצרו תא משפחתי, שנפגע מאוד עם הסתלקותך.
אפילו לעמית בִתִי עשית מסיבת בת מצווה אצלכם בבית כשאת מנצחת על הכל ביד רמה כשמונה חודשים לפני שחלית.

מחלתך צנחה עלינו משום מקום ובלי כל הכנה מוקדמת. ואת, שכוחך הפיזי וחריצותך היו מהות חייך נפגעת בנקודה הכי קריטית לך.
עברנו שנה וחצי קשות מנשוא מהיום בו חלית במחלה מסתורית (שנשארה כזו אגב, עד יום מותך- מסתורית). הסבל העיקרי היה בחוסר הידיעה לאן תוביל אותנו המחלה וכל התקוות שהתבדו עם ההפתעות לרעה בדרך. גם למיטב הפרופסורים אליהם הגענו לא היו פתרונות בשבילך ובשבילנו.
היום אנו יכולים לצטט את הקלישאה האומרת ש"עם מותך נגאלת מייסוריך", שכן מחלתך גרמה לך סבל רב, גם פיזי ובעיקר נפשי וגם לכל הסובבים אותך, אחותנו שושנה וחברותייך הטובות צביה ומאיה שטיפלו בך במסירות ללא קץ וחוו אתך ואתנו את ההתדרדרות.
יודעים ומקווים שעכשיו את באמת נחה, לפחות מהחלקים הקשים בחייך, ולצערי גם מהחלקים השמחים שידעת.
נוחי בשלום ובשקט על משכבך.
אחותך - דרורה פאר



אורית (עומדת שלישית מימין) עם ילדי הגן, הגננת אילנה רבינא והמטפלות רבקה ראובני ואלישבע גרנות - 1968




אורית עם בני כתתה (כתה ג') "בית ערבה"  - 1972
שורה ראשונה משמאל: אורית בן יוסף, גלית רונן, רונן אוחנה, ענבל בנדר,
שורה שניה משמאל: רחלי גרמנוביץ', אלון גרנות, זוהר שפירא, יונת וקשטיין
שורה שלישית משמאל: אילת מהרם, אילן מהרם, יוספי גוטוויזר, זיו תבור

1985



בחתונה של דרורה וחיים – 1980
מימין לשמאל: שושנה, אורית ואהובה בן יוסף, דרורה וחיים פאר, לאה ודב פרגו (הורי החתן)





דברים לזכרה של אורית רותם בן-יוסף

לכל אחד יש את אורית שלו.
לשושנה יש את אורית שלה, לשבת איתה שעות במרפסת, לעשן ולפטפט בלי הרף, ולדסקס על כל נושא שבעולם! לבוא עם עגלה לתחנת האוטובוס כדי לעזור לאורית עם הקניות, לאהוב ביחד ולדאוג לקרי החתולה, להכין ביחד אוכל, להכין קפה לשושנה ושאורית תשתה אותו.....
הייתן תא משפחתי מתפקד ויפה, עם אורית המובילה ושועטת במלוא המרץ, בעבודה מבוקר עד ערב, בקניות, בבישולים, בחקירה בלתי פוסקת איפה הכי, הכי, הכי זול! ולשם אורית תגיע! בוודאות! במשך שנים על האוטובוס ב-06:40 בבוקר וחוזרת לא לפני 6 בערב ופעמים רבות גם ב-9 וחצי.

אורית היקרה, מלאת מרץ ושמחת חיים, שיודעת להעריך וליהנות, שטיפלה במסירות רבה באנשים רבים שמאוד העריכו אותה והוקירו לה תודה ונתנו מתנות ופינקו בארוחות וחשו בהיעדרה כשיצאה לחופשה (לעיתים רחוקות....).
"את חכמה ממני" אמרתי לך, אורית, כמה וכמה פעמים כשהתייעצתי אתך לגבי אחותי, או קשיים בעבודה ואת תמיד ידעת, איך כדאי ואיך לשפר. יש אנשים שלהכיר אותם זאת זכייה.

אני זכיתי להכיר אותך, אורית, אבל ידעתי זאת מיד מההתחלה.
תמיד בנדיבות לב, תמיד מוזגת עוד ועוד שתייה, תמיד מציעה מכל טוב... "ותרצי עוד עוגה, ותרצי שניצל, ותרצי עוף, ותרצי ותרצי ותרצי......." וכשבאתי אליכן בכל שבת עם איילה, את פינקת את איילה כמו שבחיים אף אחד לא יפנק אותה, או מישהו בכלל! איילה, בואי תנוחי, איילה קחי שמיכה, איילה אביא לך כרית, נוח לך? חם לך? קר לך?
כמה אכפתיות יש בבן אדם אחד??
אורית- את נתת לנו בית במלוא מובן המילה עם כל הלב הטוב שלך!
וגם אחותך, שושנה, עדינת נפש, נתנה לנו בית.

אורית עקשנית ולא מוותרת אף פעם על רצונותיה ודרכה.
צריך להיות עקשנית בדיוק במידה שהיית, כדי להיחלץ לבד, עם שתי ידיים קשורות חזק למיטה, ממכשיר הנשמה בטיפול נמרץ, ולשלוף את הזונדה מהאף ו--לנתק את צינורות האינפוזיה, ולהוכיח לרופאים כי טעו, ואת כן יכולה לנשום ולאכול לבד! גיבורה שלי. אני מעריצה אותך לגמרי !

תפקדת בחייך כמו 2 אנשים, עשית, עמלת, טרחת, טיפלת, הרווחת, ידעת, בדקת, דבר לא נעלם מידיעתך ובינתך. ביחד עם שושנה בניתן לכם בית מאוד מרשים בתיפקוד שלו, בית מאוד חם ונעים ויפה ומכניס אורחים, עם כל המוטיבציה שבעולם, ובמקביל דאגת לכל צרכיהם של האנשים שטיפלת בהם.

אורית היקר והטובה!
חלית. רצית להחלים. האמנת.
וזה לא קרה. והיה קשה. מאוד. אף אחד בעצם לא יכול היה לך.
היינו איתך, התאמצנו, אהבנו, דיברנו, צחקנו, אבל... את כבר לא היית אותו הדבר, וסבלת לא מעט.
התעייפנו. שושנה כמעט קרסה לגמרי, מאין ספור סיבובים בקיבוץ, ללא מנוחה, ללא שתייה, ללא הפסקה, ללא שנת לילה, ורצונך לא הושבע. הגענו לקצה גבול היכולת התפקודית של כולנו – שושנה, מאיה, אני ודרורה, המנהלת התפעולית, שתעשה הכל על-מנת שאורית תקבל את הטיפול המקסימאלי והטוב ביותר, הפסיכולוגית של כולנו, הקול ההגיוני והמעשי והתומך והמבין והמדרבן.
רצינו את טובתך, רצינו להיות במחיצתך, אך לא יכולנו יותר. הרמנו ידיים. והגענו לבית החולים – בדיקות, תרופות, אישפוזים ממושכים, דקירות אינסופיות וכואבות בגופך הצנום והחלש ממילא, אך מכאן הדברים רק התדרדרו.
ואת, המתוקה – רק רצית הביתה. לביתך, מבצרך, בקיבוץ שכל כך אהבת. ועכשיו, אורית המתוקה, הגעת הביתה. הגעת לנחלתך. נפטרת מסבלך המאוד קשה.
מצטערת, אורית על כל הפעמים שנגמרה לי הסבלנות, מצטערת על כל בקשה שלך, אי פעם, שלא מילאתי, שמחה... על כל הבקשות שכן מילאתי, על האהבה שעוררת בי אלייך ועל הזכות להיות אתך.
אוהבים אותך תמיד – שושנה, דרורה, מאיה ואני.
*תודה מיוחדת למני, שטיפל באורית באכפתיות רבה ובמסירות וליווה אותה ברגעיה האחרונים.

יהי זכרה ברוך.
צביה מרום
חסר רכיב