חסר רכיב

גלילה בן יהודה

גלילה בן יהודה
תאריך לידה: 08.08.1930 י"ד אב תר"צ
תאריך פטירה: 01.06.2015

תולדות חיי


(מתוך העבודה "אני ומשפחתי" של הנכד דובי דגאי - 1982)


נולדתי בירושלים בשכונת גבעת-שאול, בת שניה להורי מרים וישעיהו קדם. לפני נולד אחי הבכור יוסק'ה, המבוגר ממני בשנתיים. אחריי נולד אחי הצעיר דוד שנפטר לפני 10 שנים (1972) – היינו שלושה ילדים במשפחה.

אמי הייתה עקרת בית חרוצה ומוכשרת ודאגה לכל צרכינו – בישול ואפיה, תפירה וכביסה, בריאות וחינוך. בנוסף לטיפול בילדים ובמשפחה, הייתה שותפה פעילה לאבי ישעיהו שעבד במאפיית הלחם "אנג'ל" בירושלים והיה אחד ממפקדי "ההגנה" במערב ירושלים. אמי עזרה לאבי הן בהסתרת נשק בביתנו, הן בהגשת עזרה לחברים עייפים והן ב"העברת קשרים" בזמן הצורך.


השכונה בה נולדתי, זכורה לי במעומעם, ביליתי בה עד גיל 3 בערך, עד שעזבנו אותה ועברנו לגור בשכונת בית-וגן (שעל יד הר-הרצל כיום).

בגבעת שאול ביקרתי עם אחי הבכור בגנון וזכורה לי תמונה כשהיינו הולכים ביחד לגנון והוא החזיק בידי ושמר עלי בדרך. בשכונת בית-וגן חייתי עד גיל 12 בערך. למדתי בבית ספר בשכונת בית-הכרם הסמוכה.

הייתי חברה בתנועת נוער ציונית- חלוצית "המחנות העולים" והשתתפתי בפעולות פעם בשבוע. בפעולות למדנו שירים ומשחקים. סיפרו לנו על תנועת ההתיישבות בארץ, על הקיבוצים, על "ההגנה" וחינכו אותנו להגשמה.

משנת 1939 ועד 1942, השנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, בארץ היה מחסור במצרכי מזון, בחומרים להסקה ולחימום. ההורים והמחנכים הרבו לספר לנו על המלחמה ועל סבלם של הילדים היהודים באירופה , על היטלר הרשע, כך שאנו רק הצטערנו וריחמנו ולא התלוננו על מחסור שהיה אצלנו.


בשנת 1942 החליטו הורי בעצה איתנו הילדים, לעבור לחיות בקיבוץ. זו הייתה שאיפה חזקה של הוריי ולנו הילדים – חלום שהתגשם. עברנו לקבוץ רמת-הכובש.  לחיי הקבוץ הסתגלתי מהר מאד. שמחתי בחברים החדשים, בעבודה, באווירה – ובכל. למדתי במשק עד סוף כתה ח' ואחר כך עברנו כולנו ללמוד בכתה מקובצת (בית ספר אזורי) בקיבוץ גבעת ברנר, שם גרנו והיינו מבקרים בבית אחת לשבועיים-שלושה.


לאחר הכרזת האומות המאוחדות (האו"ם) בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית פרצו מאורעות דמים והתקפות של ערבים על התחבורה בדרכים, זו היתה תחילת מלחמת השיחרור שהתעצמה לאחר הכרזת העצמאות ב – ה' באייר תש"ח. הנסיעה בדרכים היתה מסוכנת והיו לנו קשיים בנסיעותינו הביתה. המשכנו את לימודינו תוך אימונים רבים בנשק ובמכשירי קשר והשתתפנו בשמירה. הבנים, ככל שהחמיר המצב, רצו להתגייס – והתגייסו. וכך קרה שבסיום שנת הלימודים י"א התפרקה הכתה. הבנים התגייסו והבנות חזרו לבתיהן. חזרתי לרמת הכובש וקיבלתי תפקיד במסגרת ההגנה על הישוב שהיה מותקף תדיר על ידי ערביי הסביבה ועמד בקו האש הראשון. אני הייתי קשרית של המא"ז (מפקד האזור). המשק סבל מפגיעות קשות, בהפגזות וביריות נפלו קורבנות מבין חברי המשק והמגינים. שירותי זה ארך כשנה וחצי והוכר על יד המדינה כשירות צבאי לכל דבר וזכיתי גם ב"אות-הקוממיות" לגאוותי הרבה.                            


לאחר סיום הקרבות למדתי בסמינר למורים בתל אביב, שם השלמתי גם את חומר הלימודים החסר מכיתה י"ב וכן שנה אחת למדתי בקורס הוראה. בתקופה זו הכרתי את הלל בן יהודה ("בן") והחלטנו להתחתן. בן עבר איתי לרמת הכובש. התחתנו בשנת 1950 ואחר כך נולדה לנו הבת הבכורה – ענתי (היא אמך – דובי). לאחר מכן אירע הפילוג בקיבוץ המאוחד ואנו עזבנו את רמת הכובש יחד עם הורי ואחי דוד ועברנו לעינת בה הקמנו קיבוץ חדש יחד עם פלג אנשי מפא"י שפרשו מגבעת השלושה. בעינת נולדו לנו עוד שני ילדים, איה וניר, ומאז ועד היום אנו כולנו בעינת, מאושרים, מלוכדים ואוהבים.


אנו משפחה מאושרת בת 4 דורות, חיים ופעילים במשק – הוא ביתנו. ואתה דובי – נכדי הבכור, ואני מאושרת שהגעתי לזמן בו אני יכולה ללוות אותך בהכנת עבודת הבר-מצוה שלך – "אני ומשפחתי".  

שמור על קשר טוב עם המשפחה והבית – אלה הם הנכס היקר ביותר שלך.

סבתא גלילה 




משפחת קדם ההורים ישעיהו ומרים, הבנים דוד, יוסקה (למעלה) והבת גלילה

בן וגלילה עם הבנות ענתי ואיה

גלילה והמשפחה ישעיהו קדם, ענתי, גלילה עם דלית, דובי דגאי

גלילה עם הבנות ענתי ואיה והבן ניר


דברי פרידה מאת נירה כהן / 2.6.2015  , ט"ו סיון תשע"ה


גלילה יקרה, אתמול אחרי הצהרים עצמת את עיניך לנצח בבית-דובדבני בעינת, בו חיית את השבועות האחרונים של חייך. היום אנחנו מלווים אותך בדרכך האחרונה, משפחה ענפה, חמה, אוהבת וכואבת, ידידים, וחבריך מעינת שעשו אתך דרך ארוכה.

נולדת בירושלים להוריך מרים וישעיהו קדם, בגיל 12 עברת עם כל המשפחה לקבוץ רמת-הכובש. הצטרפת מיד לבנים הבוגרים של "הרמה" – איתן פז ז"ל, שועא מניב ז"ל ועוד..

בפילוג ברמת-הכובש וגבעת-השלושה ואת כבר רעיה ואמא, עברתם לעינת וכאן הקמתם במלוא המשמעות את הבית החזק והגדול והמחבק שלכם ביחד עם בעלך הלל בן-יהודה, ושניכם ביחד תרמתם רבות ליצירת קבוץ חדש, חברה חדשה, תעשיה חדשה ואורחות חיים, שידעתם לשלב בהם תרומה ענקית לבניית תשתית החינוך והתרבות בעינת, ולפיתוחים רבים בתחום החשמל. 

סבא ישעיהו רחב הכתפיים והלב היה אופה. שנים התמוגגנו מהטעם הנהדר של המאפים שלו. סבתא מרים צנועה, טובת לב, תופרת, מפנקת, מארחת באהבה – אלו היו הורייך שסיפורי ירושלים שלהם תמיד סקרנו אותי, והחבור עם הוריו של בן, סבתא מלכה וסבא הרץ יצרו ביחד תשתית משפחתית חזקה ומוצקה, שנתנה את היכולת לבנות שושלת איכותית ששומרת על מסורת המשפחה (על כל סניפיה), עם יחס של כבוד וערכים חשובים של שמירה על היחד שלכם ועל תרומתכם לחברה בה אתם חיים ויוצרים.

גלילה יקרה, את ובן הייתם בין המשפחות הצעירות הראשונות בעינת. את מורה ומחנכת בבית הספר שזה עתה הוקם, מחנכת דורות רבים של תלמידים. מאוחר יותר את מקבלת את תפקיד מנהלת בית הספר ועושה את החיבור – בית ספר משותף עם גבעת-השלושה (פרק לא קל), ובמקביל את לוקחת חלק פעיל מאד בוועדות השונות בקבוץ, בהשתתפות בטקסים שלנו, כשהקטעים שלך שמורים וידועים – "יזכור" ביום הזכרון לשואה ולגבורה ו"יזכור" ביום הזכרון לחללי מלחמות ישראל, ובכל פרידה מחבר כאן בבית הקברות בחרת שיר מתאים והיית מקריאה אותו.

הלל בן-יהודה ("בן"), בעלך, אבי ילדיך היקרים היה מסור מאד למשפחה וביחד עם זאת מסור מאד מאד לצרכים של הקבוץ – יזם, המציא ונתן את כל מיטב כשוריו להרבה מערכות בעינת. לפני 30 שנה נפרדתם מאבא, סבא "בן", גיס, דוד – הלל בן יהודה. זה היה עצוב מאד וקשה, אבל את גלילה המשכת קדימה – התגייסת לעבודה בתנועה במחלקת החינוך. 

שנים רבות לווית קבוצים רבים בהדרכה בתחום החנוך ותמיד חוזרת הביתה עם מטעמים מסבתא מלכה ומהעיר הגדולה. בהמשך חזרת הביתה ועבדת הרבה שנים בדואר. גם פה נתת שרות יעיל ומסודר כשהסמל המסחרי שלך הוא העוגיות מעשי ידייך בהם פינקת כל ילד שביקר בדואר וביקש גם חותמת על ידו. 

הבית שלך ושל בן היה תמיד ערוך ומסודר בכל מצב, ועם כל זאת היה בית פתוח ומארח. הייתם מכניסי אורחים ממדרגה ראשונה. ילדי חוץ היו מאומצים אצלכם, נערות מחברת נוער ורבים וטובים אחרים, ועד היום נשמרו קשרים בינך, גלילה, ובין חברים מחו"ל שהיו מתנדבים בעינת בעבר הרחוק. 

אתמול כשענתי טלפנה ואמרה לי שנגמר הספור, שאת נחה בשלווה ללא יסורים, באתי אליכם לבית-דובדבני והרגשתי שתם עידן, שהלך לעולמו מוסד. שלושת ילדייך – ענתי, איה וניר, הקימו משפחות לתפארת, וככה עם נישואי ישראל אחי לענתי התגנבתי גם אני למשפחה שלך. ראיתי מקרוב את הקשר שלך עם כל נכדייך כולם, בעינת, בפתח תקוה, בתל יוסף, ראיתי אותך זוכרת ושומרת לכל אחד מהם את מה שהכי חשוב לו. מתמוגגת מאושר כשהנכדים בונים לעצמם משפחה, מקבלת באהבה גדולה חתנים וכלות ואת הנינים שהיו פסגת האושר שלך. 

כמו שהתמדת וסרגת אפודה וגרבים לכל תינוק שנולד בעינת (ובסביבה) ככה הקפדת כמובן לסרוג, להאכיל, להכין שעורים, לגהץ, ומה לא ? עם ובשביל נכדיך וניניך. הבית שלך היה מרכז ואבן שואבת. סביבך צמחה משפחה שידעה לקבל ממך אהבה ולתת לך בחזרה הרבה אהבה ומסירות וכל זה מהקטנים ביותר ועד הבוגרים כמובן. 

ענתי גיסתי, איה'לה וניר היקרים, אמא שלכם נפרדת מכם כשהיא רבת פעלים.     

משפחה גדולה – משפחת בן-יהודה, משפחת קדם, נכדים ונינים, נפרדים היום מאחות, גיסה, דודה, סבתא וידידה טובה. אנו, החברים בעינת נפרדים ממך גלילה בצער גדול, אני בטוחה שמשפחתך תמשיך לזכור אותך וללכת לאורך.  

נוחי על משכבך בשלום וינעמו לך רגבי עפרה של עינת.

 




בן וגלילה בטיול


גלילה על הסוס
גלילה בכיתה ו' בירושלים


גלילה עם ילדי הכיתה שלימדה – ילידי שנת 1953 ובני 

משפחה : יושבים מימין: אברהם (ממה) קיפר, איל פורטנוי,

צביקה אגדי, יובל שהם, חיה אגדי, איה בן יהודה, יוסי 

טמיר. עומדים בשורה הראשונה (מימין): איציק דגאי,מנחם 

שובל, ? , בלה, קלרה, ציפי קוסובר,אילנה פינגרהוט 

(קצת מוסתרת), דפנה שהם, צפרה דן.  עומדים מאחור

(מימין) : ?, ערה קליר עם ליאור, יוסף לרנר, בתיה לרנר

(ינאי), רחל, ? (מוסתרת), תמר לרנר, גלילה בן יהודה. 

(הצילום משנת 1962) 


תעודת הוקרה לגלילה ביובל ה-50 לעינת – 2002מסיבת סיום פעילות מחסן הבגדים – 2009 ,
מימין: אתי נעים, מלכה בלום, גלילה,
מאשה גרמנוביץ',   עמוס גרנות


לזכרה של סבתא גלילה / 01.06.2015 


אי אפשר לקלוט או להבין שאת לא כאן איתנו יותר.                                                                                         

אני לא כל כך יודעת איך להתחיל לסדר את כל מה שקורה אצלי בראש בשעות האחרונות.       

החודשיים האחרונים שלך לא היו קלים. הם היו קשים בעיקר לך. אבל תדעי שגם לנו, לכולנו, היה קשה לתפוס שאת כבר לא בביתך הנעים שתמיד חיפשתי סיבה ותירוץ להגיע אליו מהיום שאני זוכרת את עצמי.      

סבתא את היית בשבילי הרבה יותר מסבתא. את היית ועדיין לתמיד מודל לחיקוי, השראה, המקום הבטוח, האוהב שתמיד שם בשבילי.         

כמה חיכיתי לימי שני בפתח תקווה, בהם היית באה עם כל טוב לביתנו, לקחת אותי לבלט והיינו מבלות גם במדרחוב.

אתמול חגי השמיע לנו הקלטה שלך ונזכרתי בך, סבתא יקרה. קולך הנעים, הרך והעוטף נשמע בחלל החדר וזה יחסר. כל מה שקשור בך יחסר.  תמיד מצאת זמן לכל ילדייך, נכדייך ונינייך. אף אחד לא נשאר מקופח. האוכל האהוב על כל אחד תמיד היה שם.  

אני שמחה כל כך סבתא, על כך שהייית הסבתא הכי טובה והכי סבתא שיש.  

תודה שנתת לי מזמנך, שלימדת אותי, שחינכת אותי לטוב, לקבל את האחר, להיות אני.    

לא האמנתי שתלכי לנו, אבל כנראה שאת כבר רצית. אני יודעת שאת במקום טוב עכשיו, שומרת עלינו וממשיכה לאהוב.  

סבתא, אני אוהבת אותך.     

ורד, נכדתך הצעירה

  

פרידה מסבתא רבא גלילה / 2.6.2015

 סבתא גלילה, סבתא אהובה שלנו  –את הולכת ומשאירה אחרייך משפחה אוהבת אחת גדולה...היו לך כל כך הרבה נינים נכדים ילדים וקרובים אחרים שאהבו אותך ואת אותם, אהבת אותנו אהבה מסוג אחר – אהבה תמידית. אהבה כזאת שרק לברי מזל יש... כמה זיכרונות טובים נשארו לי ממך – חוש ההומור המדהים שלך, הסיפורים המרתקים שתמיד כיף לשמוע אותם שוב ושוב.

הבישולים שלך – האוכל המדהים, תמיד כשהיינו באים לבקרך היית מציעה לנו לאכול, היה לך תמיד אוכל במקרר, אוכל טעים ועשיר באהבה – אהבה של סבתא.

העוגיות הידועות שלך- אני זוכרת שכאשר הייתי בגן והיינו מטיילים ועוברים ליד הדואר את היית יוצאת החוצה עם החיוך שלך ומחלקת לכל ילדי הגן את העוגיות הנפלאות שלך...                                                                   

אבל עכשיו אני יודעת שאת שם למעלה, יושבת עם סבא בן שחיכה לך כל השנים, שם בגן עדן יושבים ומדברים – את תספרי לו עלינו ותשמרו עלינו תמיד, שם למעלה.....                                                                

סבתא, אני מקווה שאת שומעת אותי , גם אם את לא פה... אני יודעת שאת שם וטוב לך. שלא כואב לך יותר, שאת מרגישה נחת ושלווה. סבתא, "אם משפחתנו" – הסבתא של כולם.                                  

אני זכיתי בכך שהייתה לי סבתא רבא כזאת – ואני מאושרת מכך שהיה לי את הזמן המדהים הזה אתך. אני שמחה שאת היית אתנו באירועים כמו חתונות ובר מצוות – אבל חבל לי שלא תספיקי להיות פה באירועים הבאים – בבת ובבר מצווה של כל בני דודי הצעירים שאותך כל כך אוהבים ומעריכים..... 

סבתא, אהובתנו הגדולה, אישה חזקה ובעלת אופי טוב – בחודשיים האחרונים עברנו תקופה לא קלה, לראות אותך כך, שוכבת במיטה, מחוברת למכשירים וישנה – מדי פעם פוקחת עיניים אבל חלשה... אימא אמרה לי שלפעמים צריך לאהוב בן אדם עד כדי כך כדי לדעת מתי לעזוב.. ואם את סבלת סבתא, עם כמה שקשה לי עכשיו וכואב... אם סבלת, כולנו כאן יודעים בלבנו שאף אחד לא היה רוצה לראות אדם אהוב כל כך סובל כך – זה עדיף כך , שאינך סובלת עוד... אני מקווה שכולנו כאן נזכור, את הסבתא גלילה של לפני חודשיים, הבריאה השמחה והמאושרת..      

סבתא – תמיד היית אישה חכמה, לפני כשבוע אימא עשתה לי שיחה ואמרה לי שאמרת לדן "תתכונן". למרות שגופך בגד בך – נשמתך ידעה הכל.. היית מודעת.                                                                             

סבתא אהובה שלנו, אני אוהבת אותך כל כך הרבה ואזכור אותך תמיד ואני מקווה שטוב לך למעלה.

מעיין, נינתך.

 

גלילה ונכדתה הילה

גלילה עם הנכדה מרים בלונדון 



גלילה עם הנינות מיקה ושירי

גלילה והנכד דור בחתונתו

גלילה עם הנכד הבכור דובי דגאי - 1973


קטעים מראיון עם גלילה בן יהודה


(הראיון נערך בחודש יולי 2011 , מראיינים: חזי ראובני ורוחה שפירא . הראיון המלא מוקלט ונמצא בארכיון עינת.)

גלילה: גדלתי ברמת הכובש לשם הגעתי עם משפחתי כשהייתי בת 12 . בני גילי היו איתן פז ז"ל ושייקה גרנות. כשפרצה מלחמת השחרור הייתי נערה בת 17 . ההתנכלויות של ערבים מהכפרים השכנים החלו עוד לפני הכרזת המדינה, אני זוכרת את היריות הראשונות שנורו על רמת הכובש. היה זה בצהרי היום, אני עבדתי אז במשתלה יחד עם המנהלת מירל'ה שהיתה בהריון. שמעתי יריות וצעקתי למירל'ה שיורים עלינו. בתחילה עזבתי את הפרחים שקטפתי ורצתי לחפש מחסה. אבל הצרורות של הצפרנים שנקטפו נשארו על הארץ והיינו חייבות להכניס אותם לחדר הקירור. רצתי חזרה ואספתי את צרורות הפרחים שנשארו והכנסנו אותם לקירור. אח"כ רצתי לעמדה בשכונת בית הספר. לפי תכנית החירום הייתי צריכה לעזור בעמדה במה שאתבקש לעשות. מפקדת העמדה פקדה עלי להביא רובה ושרשרת כדורים. אמא שלי גם היתה בעמדה ואמרה לי לחכות, אבל המפקדת אמרה לה בקול סמכותי: " עכשיו את לא אמא שלה, עכשיו אני אומרת לה מה לעשות". רצתי והבאתי רובה וכדורים אבל הכדורים לא התאימו והמפקדת שלחה אותי להביא כדורים אחרים, אמא שלי התחננה ואמרה "רחמנות על הילדה", אבל אני רצתי והבאתי את הכדורים המתאימים. אני לא יריתי, רק עזרתי בשליחויות.

המקרים של ירי על רמת הכובש נמשכו עד הכרזת המדינה ב 15.5.1948 . באותו יום הערבים ניסו לפלוש לקיבוץ. הצבא הגיע עם כלי רכב ופינו את הילדים והמטפלות והעבירו אותם לגבעת השלושה (הישנה). אותי ועוד נערים ונערות העבירו לרעננה להתאכסן בבתים פרטיים של תושבים. למחרת החלטנו שאנו רוצים לחזור לקיבוץ, הלכנו למטה "ההגנה" ברעננה ושכנענו את המפקדים שאנו מאומנים ויכולים לסייע בקיבוץ. הרשו לנו לחזור. אני השתתפתי במצב החירום בכך שהייתי מזכירה של המא"ז (מפקד אזור). אחי הגדול יוסק'ה התגייס לפלמ"ח. אחי הצעיר דוד היה מוכשר במסגרות ובעיסוק בנשק, הוא הכין מערכת מיקוש בשדות הקיבוץ כדי למנוע גניבות על ידי הערבים השכנים. הבנים המבוגרים איתן ושייקה התגייסו לפלמ"ח. אני זוכרת את היום בו הופעלה מערכת המיקוש. הייתי על מגדל המים שם היתה עמדת מכונת יריה. אל שדה תפוחי האדמה שלנו נכנסו הרבה ערבים כדי ללקט מהיבול. כשהופעלו מטעני חומר הנפץ נהרגו הרבה ערבים. לאחר מכן התגייס אחי דוד לצבא ושרת כחבלן בשטח הקיבוץ. תפקידי היה לקבל הוראות בטלפון ולהעביר לעמדות שבהם לא היה טלפון. אמא שלי לא עזבה עם הילדים כי כל הילדים במשפחתנו היו כבר גדולים. עקב הירי של הערבים נפגעו תרנגולות בלול. אמא שלי היתה אוספת בלילה פגרי תרנגולות, מנקה אותן ומבשלת אותן ומגישה ללוחמים בעמדות מרק חם. כך עברה תקופת המלחמה במשך כשנה וחצי. לאחר תום המלחמה האחים שלי חזרו בשלום הביתה וגם חבריי איתן ושייקה.                                                                                   

התחילה תקופה חדשה בתולדות המדינה. אני רציתי ללמוד הוראה והתקבלתי לסמינר הקיבוצים בתל אביב. איתי למדה גם חברתי שועא מניב שרצתה להיות גננת.  באותה תקופה החלה עליה גדולה לארץ ואת העולים הרבים שיכנו במעברות שבהם גרו באוהלים. הוחלט ע"י המוסדות כי הלימודים בסמינר יופסקו והתלמידים יגויסו לעזרת העולים במעברות. במזכירות רמת הכובש דרשו שאחזור לקיבוץ ללמד. חזרתי כמורה וקיבלתי את כתה א' שבה למדה הדסה להב ז"ל ועוד ילדים אחרים שהגיעו לעינת אחרי הפילוג.

ההיכרות שלי עם בן (הלל בן יהודה) ז"ל החלה כשהייתי בסמינר בתל אביב. נפגשנו כשבא לבקר בת דודה שלו שלמדה איתי וגרה איתי באוהל על יד הירקון. הפכנו לזוג, והחלטנו להשאר יחד למרות הקשיים. בן היה חבר קיבוץ פלמחים, ושימש כגזבר של הקיבוץ. בפלמחים ביקשו מבן שישאר אבל עבורי לא היתה להם עבודה והציעו לי לעבוד כמורה בגבעת ברנר. לא הסכמתי כי בתפקיד הזה לא הייתי יכולה לחזור כל יום להיות עם בן ואז הצעתי לבן לבוא איתי לרמת הכובש. בן הסכים ומכיון שהיה חשמלאי מטוסים בצבא הבריטי הוא השתלב במהרה בחשמליה של רמת הכובש. בשנת 1950 החלו ויכוחים פוליטיים בקיבוץ, רוב החברים ברמת הכובש היו חברי מפ"מ והתלהבו מהרעיון הקומוניסטי והעריצו את שליט ברית המועצות סטאלין. בן היה פעיל בויכוחים פוליטיים, הוא היה נגד הקומוניזם. אני נתקלתי בעוינות כלפי כאשר לימדתי בכיתה ב'. היה אז יום העצמאות השני בשנת 1950. אני הכנתי כרזה בכיתה לכבוד יום העצמאות ובה היו תמונות של בן גוריון – ראש הממשלה וחיים וייצמן – נשיא המדינה. למחרת הדבקת הכרזה על הקיר הגעתי לכתה בבוקר וראיתי שהתמונה של בן גוריון קרועה ומושלכת על הרצפה. קנינו תמונה אחרת והדבקתי אותה ושוב תלשו אותה. הרגשתי שאני לא רצויה בבית הספר. לקראת סוף שנת הלימודים הודיע לי המזכיר שלא אוכל ללמד בשנה הבאה וטען שאני מרעילה את נפשות הילדים. הוא הציע לי לעבוד במטבח, מאד נפגעתי ולא הסכמתי לעבוד במטבח ואמרתי לו שאם אעבוד במטבח ארעיל את האוכל של כל החברים. בעלי בן גם נפגע והודיעו לו שלא יוכל להיכנס לחשמליה. ידענו שאנו עומדים לעזוב ולעבור לעינת. 40 משפחות מרמת הכובש עברו לעינת וקיבלו את הדירות הראשונות שהיו מוכנות בשכונה א'. אני והורי, בן והתינוקת ענתי עברנו לגבעת השלושה הישנה כי רצו שאלמד בבית הספר ב"גבעה", כי בעינת הכיתות עדיין לא היו מוכנות וגם לא כל הילדים הגיעו. ביום שעזבנו את רמת הכובש הייתה לי עגמת נפש בבית התינוקות של ענתי. הודעתי לאחראית בית התינוקות יום קודם לעזיבתנו שתכין לענתי את כל הבגדים והציוד האישי הנחוץ כדי שלא אתעכב לפני העזיבה. כשבאתי לבית התינוקות מצאתי את ענתי במיטה והחפצים שלה ליד המיטה. אף אדם מבוגר לא היה נוכח בבית התינוקות. אפילו חברה מאתנו "המפא"ייניקים" שעבדה בבית התינוקות פחדה להיות נוכחת כשהגעתי לקחת את ענתי. היום הזה היה בשבילי "תשעה באב" ועד היום לא התגברתי על זה. ניתקתי את הקשרים עם חברי רמת הכובש מ"המאוחד" ולא באתי לבקר שם אף פעם.

אחרי שהגענו לעינת נולדה בתי השניה איה. אחי יוסק'ה החליט לא לחזור לקיבוץ, אחי דוד הגיע גם כן לעינת והתחתן עם אסתר רודניק שאותה הכיר עוד מרמת הכובש.

אחרי חופשת הלידה שלי לאחר שנולדה איה, חזרתי ללמד בבית הספר, לימדתי בכיתות א' עד ו'. השנים עברו, ולאחר יציאתו של המנהל יצחק שקדי לפנסיה קיבלתי את ניהול בית הספר. משרד החינוך לחץ עלינו להקים בית ספר אזורי כיון שהיו מעט ילדים בעינת. אני הבנתי שהקמת בית ספר אזורי היא הבסיס לעתידנו. נפגשתי עם חברים בכל הישובים באזור וניסיתי לשכנע אותם שיצטרפו וישלחו את ילדיהם לעינת. היו קשיים, בגבעת השלושה היתה התנגדות שהלימודים יהיו בעינת, אבל בסוף נמצא רוב שהצביע בעד האיחוד של בתי הספר והלימודים בעינת. בחורשים הסכימו לשלוח 4 ילדים אבל מאוחר יותר הודיעו לי שהקיבוץ הארצי לא מאשר להם לשלוח ילדים ללמוד בעינת.

חבל לי שהמנהג שהיה בעינת בשנים הראשונות – שהילדים היו עובדים בענפי המשק לאחר הלימודים, מנהג זה לא נשמר ובוטל. חשבתי שהעבודה זה ערך חשוב שרצוי להחדיר לילדים מגיל צעיר.

 

ילדי כתה א' עם המורה גלילה בן יהודה ומרים גולדברג, יוחאי שפירא,

ניב רונן, איתי גולן, תמר מצקביץ' שירלי רז, הילה גודביזר, אורן שהם,

שי להב, גיא ינאי, גל שהם – 1972 

חברים במסיבת פורים, הלל בן יהודה (בן), סימה טבקאי, 

גלילה בן יהודה

על התרבות בעינת

תמיד הייתי מעורבת בנושאי תרבות בעינת וחברה בועדת התרבות. התייחסנו לחגים בצורה מאד מסורה ומעמיקה. חג הפסח היה תמיד מבצע גדול ומתוכנן היטב. בערב החג היינו עורכים את חגיגת הבאת העומר, החגיגה נערכה בשדה חיטה. היו מקימים במה ועליה הופיעו חברים וחברות וגם צעירים בגיל בית ספר בריקודים. גם חברות מבוגרות הופיעו בריקוד לפי השיר "כפינו נישא אל מרום" ותמונה מהריקוד הופיעה בעתונות. היה טקס תחילת הקציר, תרועת חצוצרה שביצע איתן פז ז"ל. בערב היינו מכינים סדר פסח ציבורי לכל החברים ואורחיהם. באו תמיד הרבה אורחים וחדר האוכל הישן היה מלא עד אפס מקום. בסדר היו גם ריקודים ושירת המקהלה בניצוחה של הדסה טבצניק ואח"כ יעקב הולנדר. האוכל היה חגיגי והרבה חברות השתתפו בהכנתו. במשך השנים הוחלט להגביל את מספר האורחים.

יום כיפור: רוב החברים לא היו דתיים וגם היו שהתנגדו לדת שקשרו אותה עם האופי הגלותי של היהודים באירופה. היו כמה חברים שהיה להם בכל זאת קשר למסורת ולדת והיו צמים ביום כיפור. אבא שלי ישעיהו קדם היה בין החברים שרצו להתפלל ביום כיפור ולכן סידרנו בית כנסת בחדר הזכוכית שליד "בית אחוה". המקום היה מצוייד בארון קודש, ספר תורה ומחזורים. סידרו מקומות ישיבה. היה גם שופר ובעלי בן היה תוקע בשופר גם ביום כיפור וגם בראש השנה. היו גם נשים שהיו באות לבית הכנסת. אבא שלי היה הגבאי והודיע על מועדי התפילה, פתיחה וסגירה של בית הכנסת. החברים האחרים היו מתכנסים בערב יום כיפור לשיחת חברים בחדר האוכל ובה דנו על בעיות חברה, העם, המדינה והעולם. בשנים יותר מאוחרות הותקן בית הכנסת במבנה האסם. היו הרבה משתתפים במיוחד בראש השנה שבו היו מגיעים לעיתים עד 60 אנשים.                                           

הבן שלי ניר למד לקראת הבר מצוה אצל רב בפתח תקוה וערכנו לו עליה לתורה בבית הכנסת בעינת (חדר הזכוכית ליד בית אחוה). אני שכנעתי הורים נוספים שישלחו את בני בר המצוה ללמוד יהדות אצל הרב בפתח תקוה והרבה מהם עלו לתורה. ההורים הוותיקים בני הדור הראשון התנגדו להכניס סממנים ומנהגים דתיים בעינת, פרט לאירועי חופה וברית מילה. אבל כשנולדו להם נכדים הסכימו שהנכדים ידעו יותר על יהדות. 

הייתי שותפה לדיונים של ועדת התרבות ופעילה בהכנת תכניות התרבות. היו בעינת מתקנים מתאימים לפעילות תרבות. בית אחוה שהיה אולם מופעים וסרטי קולנוע שנערכו בו הרבה אירועים, כולל טקסי חתונות, מצגות בחגים, הצגות תיאטרון של אמנים מבחוץ. נסינו להביא הרבה מופעים ברמה גבוהה לעינת, היה גם תקציב לכך שקיבלנו מהמזכירות. כמו כן השקענו בספריה לחברים כולל ימי עבודה של חברים. רכשנו הרבה ספרים חדשים וגם ספרים לסטודנטים שהיו משתמשים בהם בזמן הלימודים ובסוף סמסטר או שנה מחזירים לספריה. החברים הפעילים בועדת התרבות היו בעיקר אברהמ'ל ז"ל והירשקה (הגבעתי) ז"ל. כמעט בכל החגים אורגנו מסיבות לכלל החברים כולל הילדים, בדרך כלל בכוחות עצמנו. בתקופה שהחלה הלינה המשפחתית החברים שהיו הורים לילדים קטנים היו יותר עסוקים בטיפול במשפחה ואת המסיבות החלו לארגן הצעירים הרווקים. זה גם שינה קצת את אופי החגים כמו בפורים שהתכנית התאימה יותר לצעירים והמבוגרים השתתפו פחות. בפסח היינו מארגנים סדר ציבורי בחדר האוכל. היו הרבה אורחים וההכנות היו מורכבות, חברות רבות התגייסו לבשל וכן היה צוות שהכין תכנית תרבותית שכללה קריאת קטעים מההגדה, שירי מקהלה וריקודים של ילדי בית הספר. תמיד היתה הרגשה חגיגית, אבל במשך הזמן חברים התעייפו מהמספר הגדול של המבקרים בסדר והחליטו לדרוש תשלום עבור השתתפות בסדר. אז התחילה התדלדלות במספר החברים המגיעים לסדר. אחרי שחדר האוכל הושכר ל"לימון אירועים" לא יכולנו לקיים בו את הסדר בגלל נושא הכשרות, ולכן בוטל הסדר הציבורי והחברים החלו לערוך סדר משפחתי. היו גם חוגים שהמזכירות השתתפה במימונם כגון שעורי מוסיקה והדרכת המקהלה. היה חוג תפירה שבו הדריכה סוניה. החוג כלל גם לימודי רקמה והחברים שהשתתפו יצרו עבודות נאות. שוקה לימד בחוג ציור. היה מבצע "ירח עיון" בחדשי החורף במשך שנה אחת והבאנו מרצים מבחוץ שפעם בשבוע הרצו בנושאים שונים – כלכלה, היסטוריה, עיתונאות וספרות. הכל היה מתוקצב. החברים היו מרוצים. היה גם תקציב לביקור בהצגות בתל אביב כמה פעמים בשנה וגם ילדים ניצלו את האפשרות וביקרו בהצגות טובות ומצליחות. 

לימודי חברים (השכלה גבוהה): היו בנים ובנות שחזרו מהצבא ורצו ללמוד באוניברסיטה, כמה חברות למדו וחזרו להיות מורות בבית הספר ביניהן עידית פז ואילנה גרנות. היו חברים שרצו ללמוד וקיבלו אישור ללימודים בנושאים שיש בהם זיקה לעיסוק בקיבוץ כמו לימודי חקלאות ברחובות או רכוז משק במדרשת רופין. הבעיה היתה לאשר לימודים לחברים שרצו ללמוד נושאים שלא יוכלו לעסוק בהן בקיבוץ. חלק מהם עזבו כיון שלא קיבלו אישור מהמזכירות. היום כל אחד יכול ללמוד מה שהוא רוצה כי הקיבוץ לא מממן את הלימודים. בשעתו בעלי בן רצה ללמוד הנדסת חשמל, למרות שבאופן מעשי הוא עבד כמהנדס חשמל. בן רצה ללמוד בגרמניה. בהתחלה לא היה אישור מהמזכירות, אבל בעת שהיה בגרמניה לצורך הכרת האוניברסיטה, התקשר אליו שמעון קליר ובישר לו שהוא צריך להשאר בגרמניה ולעזור ברכישת מכונות למאפיה וכך קיבל אישור גם ללימודים. אני קיבלתי אישור נסיעה לחו"ל בתקופה שבן היה בגרמניה והיתה לנו הזדמנות לנסוע גם לסקוטלנד לטיול ופגישה עם חברים. 

(בראיון המלא יש קטעים נוספים בהם מספרת גלילה על הקליטה ועל ענייני חברה בעינת לאורך השנים).


גלילה בטיול

גלילה עם  נינה בטקס חנוכת שכונת הבננה – 2007

ארבעה דורות על נדנדה אחת. בני משפחת דגאי

גלילה ליד הדואר






תאריך לידה עברי: י"ד אב תר"צ
        
תאריך לידה עברי: י"ד אב תר"צ
תעודת הוקרה לציון פרידתה של גלילה מתפקידה בבית הספר בעינת 

חסר רכיב