חסר רכיב

עובדיה פורת

עובדיה פורת
תאריך לידה: כ"ח סיון תרע"א - 24.06.1911
תאריך פטירה: 09.12.1995

תולדות חיים

על פי זכרונותיו של עובדיה כפי שנרשמו בספרו "מדרך אתה בא" (הוצאת עם עובד – 1980)

 

עובדיה נולד להוריו שרה ויוסף יוסלביץ', בעיירה דבינסק שבלטביה אשר באותה תקופה הייתה תחת שלטון הצאר הרוסי.  

אביו כיהן כרב בכמה עיירות בליטא וברוסיה. עובדיה למד מאביו קרוא וכתוב ובהמשך למד ב"חדר" כפי שהיה נהוג אז במשפחות יהודיות במזרח אירופה.

לאחר המהפכה הסובייטית בית משפחתו הוחרם לצרכי הצבא והמשפחה המשיכה להתגורר בחדר אחד בבית. בשנת 1922 זכה האב להתמנות לרבה של קהילת סמיטיץ' – עיירה יהודית שמנתה כ-8000 נפש. בעיירה זו היתה פעילות לאומית וציונית ועובדיה הנער הושפע מהאווירה הציונית והצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ולאחר מכן עבר ל"החלוץ הצעיר". 

האב התנגד לדרכו החדשה של עובדיה אבל עובדיה היה נחוש להמשיך ולהכשיר עצמו לעליה לארץ ישראל. עובדיה הצטרף לקבוצת "שחריה" בה קיבל הכשרה חקלאית. פעילותו בתנועה הציונית הפריעה לו במילוי כל מצוות הדת ועובדיה החסיר ביקורים ותפילות בבית הכנסת למורת רוחו של אביו.

בשנת 1929 עלה עובדיה לארץ והצטרף לקבוצת ההכשרה "הכובש" בכפר סבא. הימים הראשונים בקבוצה היו קשים, עובדיה ניסה להסתגל לעבודה הפיזית הקשה בפרדס, אך כבר ביום עבודתו הראשון חלה בסוג של קדחת. לאחר שהחלים מהמחלה חזר לעבודה אך נפגע מעקיצת עקרב. לאחר תלאות אלו התרגל לעבודה בפרדסים.  כבוש העבודה העברית הייתה פעילות מרכזית של הקבוצה. חברי הפלוגה ועובדיה ביניהם, התגייסו לעבודה בעמק יזרעאל שם עזרו לפלוגת הכשרה מקומית. עובדיה הצטרף גם לקבוצת עבודה מקובצת מישובים שונים שהתגייסה לעבודה בפרדסי נס ציונה על מנת לבסס את העבודה העברית בפרדסים ולמנוע מהמעסיקים לשכור פועלים ערבים.

בשנת 1932 היה בין מקימי הקיבוץ "רמת הכובש". בשנת 1934 יצא בשליחות הקיבוץ וההסתדרות להכשרת "תל-חי" בפולין. 

רבים היו הצעירים המעוניינים לעלות לארץ אך מספר רשיונות העליה היה זעום. הצעירים שחיו בקיבוץ ההכשרה התנסו בתנאים קשים ובעוני אך הסכימו לכל קושי כדי להגשים את חזונם לעלות לארץ וליישב אותה. השלטון הבריטי בארץ הטיל הגבלות על העליה וכך התפתחה העליה הבלתי לגלית שכונתה "עליה ב'". 

עובדיה היה בין מארגני העליה בקרב הצעירים בקיבוצי ההכשרה בפולין והיה מלווה את העולים בדרכם לספינות ההעפלה ודואג לכל מחסורם. לאחר שובו משליחותו התגייס לפעילות לאומית בהגנה.

בתחילה גוייס על ידי ראשי ההגנה לבקר אסירים עבריים בכלא עכו ועשה זאת במסווה של רב העורך את סדר הפסח בכלא. מלבד עריכת הסדר הוטלו על עובדיה כמה משימות של קשר עם האסירים ואיסוף מידע על המצב בכלא. ב-1936 מונה לתפקיד של איש קשר בין השוטרים העבריים ובין ההגנה והמחלקה המדינית של הסוכנות. תפקיד זה היה חשאי וחייב את עובדיה לנהוג בסודיות במגעיו עם השוטרים. עובדיה קיבל תפקיד "כיסוי" של איש סעד המטפל ברווחת שוטרים עבריים בשלטון הבריטי. בפגישותיו עם השוטרים הצליח לדלות מהם מידע רב בעל ערך בטחוני ומדיני והעביר למטה ההגנה ול"סוכנות היהודית" דוחות מפורטים על פגישותיו אלו. 

במאורעות 1936 – 1938 היתה רמת הכובש בחזית המאבק. פורעים ערביים מכפרי האזור התנכלו לחברים בדרכים ובשדות. למרות האבדות של חברים שנפלו בקרבות על שמירת הישוב ואבטחת הדרכים, חברי הרמה ובהם עובדיה , לא נכנעו לפורעים ולא נטשו את היישוב, לעזרת הרמה באו גם חברים מקיבוצים אחרים.

עובדיה נישא לרעייקה והקים משפחה ברמת הכובש, נולדו לזוג שלושה ילדים: הבכור יוסי, והבנות מיכל וחנה.

בנובמבר 1943 פשטו חיילים בריטים על רמת הכובש וחיפשו נשק. הם עצרו את כל הגברים, ביניהם עובדיה, וכלאו אותם. החל תהליך זיהוי וכאשר שאלו החוקרים הבריטים את עובדיה לשמו, ענה להם: "אני יהודי מארץ-ישראל".

לאחר תום מלחמת העולם ב-1945 נשלח עובדיה לארה"ב לפעילות הסברה על הישוב היהודי בארץ והצורך בחיזוק העליה לאחר השואה. כמו כן טיפל בנושאים בטחוניים כגיוס מתנדבים לעזרת "ההגנה" ורכישת נשק. עובדיה שב לארץ ב-1947 ואחרי שובו התברר לו כי שלטונות ארה"ב מחפשים אחריו בקשר למעורבות בעיסקת הברחת נשק מאמריקה לארץ ישראל.

בשנות ה-40 חלו התפתחויות פוליטיות חשובות בתנועה הקיבוצית. חלק מהחברים תמכו ב"סיעה ב'" שנטתה לאידיאולוגיה סובייטית. עובדיה סבל מחילוקי הדעות האידיאולוגים והסכסוכים שנלוו אליהם. במיוחד דאג לחינוך הנוער – הן ילדי החברים והן בני חברות נוער שהתחנכו בקיבוץ. הויכוחים גלשו גם לאלימות פיסית כאשר קטטות פרצו בין תלמידי חברות נוער ובין בני הקיבוץ. לאחר הצטרפות חלק מהחברים למפלגת מפ"מ, החריפו הויכוחים והניכור בין המחנות ובשנת 1951 הוחלט על פילוג בתנועת הקיבוץ המאוחד. עובדיה וקבוצה גדולה של חברים וחברות ומשפחותיהם החליטו להצטרף לקיבוץ החדש – עינת.  חברי מפא"י עזבו בצער את רמת הכובש שבהקמתה השקיעו את מיטב שנותיהם.

בשנות ה-50 מילא עובדיה את תפקיד המזכיר בעינת. לאחר סיום תפקידו זה, הצטרף לפעילות בהסתדרות הכללית. עמד בראש המוסד לביקורת של ההסתדרות הכללית. בתפקידו זה חתר לבער כל מקרי ניצול לרעה של סמכויות פקידי ההסתדרות ופעילי מועצות הפועלים. הטיף לצניעות בהליכותיהם, לא אישר בזבזנות בכנסים וישיבות ונסיעות מיותרות של פעילים לחו"ל, אסר על העברה לידי אנשים פרטיים של חפצי אמנות ופריטים אחרים שנרכשו על ידי מוסדות ההסתדרות, נאבק בתופעת המשכורות המופרזות ששולמו למנהלי חברות הסתדרותיות.

בספר זכרונותיו שיצא לאור בשנת תש"מ נראה עובדיה בתצלומים מאירועי תנועת העבודה וההסתדרות בחברת מנהיגי המדינה, ההסתדרות ומפלגת העבודה – בן גוריון, גולדה מאיר, יגאל אלון, יצחק נבון ואופירה , לוי אשכול ושרגא נצר. 

בהגיעו לגיל 70 פרש עובדיה מעבודתו בהסתדרות וחזר לביתו בעינת. למרות גילו ומצב בריאותו, המשיך לעבוד בעינת, לרבות בארכיון הקיבוץ, אך את מרבית זמנו בילה בשנים האחרונות בביתו בקרב משפחתו המתרחבת, זכה לנכדים רבים ואף לנינים. כמו כן עסק רבות בקריאה בעתונים וספרים.

עובדיה נפטר בשבת 9.12.1995 כשבני משפחתו לצידו.

 

יהי זכרו ברוך.



עובדיה ורעייקה, הזוג הצעיר בשדות רמת הכובשעובדיה פורת מזכיר עינת עם פנחס רשיש ראש עיריית פתח תקווה בטקס הנחת אבן הפינה לפסל השלושה


אבא יקר


פרידה, פרידה סופית, מי רגיל לכך.

היינו רגילים לפרידות יומיות, שבועיות ואף ארוכות יותר מכך שהיו נאמרות בשלום ולהתראות ו "ביי" שכל כך לא היה אהוב עליך, שהרי שפתך היא השפה העברית האמיתית, אותה אהבת כל ימי חייך.

אף שנולדת בפולין, במשפחת רבנים, שפת האם כמעט מילדותך היתה העברית, וקבעת אותה כשפת המשפחה בארץ. בבית אבא ואמא בהיותנו ילדים, לא דברו אידיש ולא פולנית, אפילו כשרצו שהילדים לא יבינו. 

המילים והשפה ליווך לאורך כל ימי חייך, בשנים בהן היית פעיל בתנועה, בקיבוץ ובמפלגה השמעת את דבריך בקול חזק ובעברית נהדרת, בלי לוותר כהוא זה על דעותיך ועקרונותיך, גם אם לא התקבלו על דעת כולם. המילה הכתובה נשארה אתך גם בשנותיך האחרונות, כשפרשת מעבודה ומפעילות, והסתגרת בתוך עצמך, תמיד היה לידך הר של עיתונים וספרים, קראת הכל, הבנת וזכרת, ועד רגעי חייך האחרונים גם שמרת על צלילות הדעת המופלאה שלך. 

יחד עם אמא בניתם חיים ארוכים ומשותפים, שנמשכו שישים שנה. חיים לא קלים, אך מלאי עשייה.

לנו בני המשפחה ולאמא, היה חשוב מאד שנזכיר שהיית ממקימי רמת הכובש, הקיבוץ שקבעתם בו את ביתכם הראשון בארץ ישראל, ונזכור את מקומה ומאבקיה של רמת הכובש. 

אנו נזכור את פעילותך הרבה בהגנה, בעבודה ובשליחויות הרבות. ברמת הכובש נולדנו אנו – יוסי, חנה ואני, אחר כך עבר הבית לעינת והבית היה תמיד ונשאר הבית של אבא ואמא.

זכית לראות ברכה בעמלך ובעיקר במשפחתך, בן ובנות, נכדים, כלה וחתן, וכל כך היית גאה בהולדת ניניך.           

לפני כשבועיים חגגנו יום הולדת לנינך הבכור, נדב, ואתה ערב הניתוח , כל כך התעקשת לנסוע ולהשתתף – כאילו ניבא לך ליבך את הסוף הקרב.

תמיד נזכור אותך כאיש משפחה, הדואג ומתעניין בכולנו, גאה ומאושר מהישגינו  ואת הביקורת שומר בפנים בשקט.

יקרת לנו מאד אבא, בעל, סבא.                                                                                          


מיכל פורת  דצמבר 1995



משפחות פורת וגביש בשנת 1992. יושבים מימין: רוזה פורת, רעייקה, אסתי הנכדה, 
מציצה חנה גביש, עובדיה פורת. עומדים מימין : הנכדים מעיין גל ויובל גביש, מיכל פורת, 
הנכדה נועה פורת, אורי יעקבי הבעל של אסתי ובזרועותיו הנין, יעל פורת הנכדה, 
ערן פורת הנכד, דני גביש (יוסי פורת הצלם)


הספד לעובדיה


אתמול, שבת, כהרגלם מזה ימים רבים נאספו ובאו כל יקיריך, עובדיה, לביקור הקבוע. באו יוסי ורוזה ומיכל וחנה לקיים את היחד הנפלא של משפחה שהמפגש השבועי המשותף נותן לה את הכח להמשיך לאהוב ולהמשיך לטפח זכרונות ולתכנן את דרכה הלאה. וכולם היו אתך ושלך, והספיקו לשמוע מה שלומך ולהביט בעינך, לחוש את כאבך, לראות את חיוורונך ולדעת שאתה על גבול הקץ. ואז נדם לבבך לנצח, סאת היסורים שהיתה מנת חלקך האכזרית בחודשים האחרונים באה אל סופה, עצמת את עיניך לנצח. 

לפני ימים ספורים נפטרה אחותך, לא זכית ללוות אותה בדרכה האחרונה. באותו יום עברת בדיקות קשות וממושכות בבית החולים כשרעייקה רעייתך המסורה מלווה אותך, דואגת ומטפלת בך בכוחות שמצליחים לאסוף – מעשרות שנים של יחד, מהמקום שמרגישים שאם לא נאחז ברגע, הרגע הארוך, הסיפור המופלא של היחד יאבד. 

היית חלוץ צעיר ומאמין, עולה לארץ ישראל ומתחיל את דרכו ברמת הכובש, בישוב עברי בלב אוכלוסייה עויינת, בישוב שלא יודע יממה אחת של שקט ושלווה. שקובר לעת ערב את הטובים ברעיו וקם בבוקר וממשיך לחרוש, לגדל ילדים, לחלום חלומות, לבנות את הארץ אך להתגעגע למשפחה שהשאיר בגולה, למסורת, ללימודים, להרגלים שהשאיר שם רחוק בארצות הכפור.

וביום של הכרעה קשה, אתה עובדיה בראש החבורה שמחליטה ולוקחת החלטה קשה ואמיצה לבנות ביתה מחדש כאן בעינת, ושוב ניתוק, ואחרי שואה גדולה שעובר העם היהודי, ואחרי מלחמת שחרור עקובה מדם עם תעצומות נפש שאינני מבינה עד עצם היום הזה איך ומאיפה שאבתם אותם, אתה וחבריך מתחילים מחדש. אתה ורעייקה והילדים והשכנים יהודה כהן ז"ל וזלטקה, ואני הילדה באה לבנין שלכם, באה אל מיכל חברתי לכיתה, באה אל ציפורקה ואליהו, רואה אתכם הרבה.

הבית של חברתי מיכל היה בית של ספרים, בית דיונים על התנועה, בית ששמעו בו סיפורים על שליחויות לחו"ל להביא נוער ציוני לארץ, בית של הורים שלא "מבזבזים" בו זמן על שיחות בטלות. אני זוכרת ימים ארוכים של קיץ כשעינת עדיין שוממה, אין טיפה של צל. אנחנו הבנות משחקות מונופול ומיני משחקים שמצאנו לעצמנו, לומדות להכיר אחת את השניה. 

לבית של מיכל באים אנשים חשובים מהמפלגה ומהוועד הפועל של ההסתדרות, ודרך האנשים שהם מבאי ביתכם אנו לומדים את ארץ ישראל.

יוסי שהולך לצנחנים ופעולות התגמול, קטעי שיחות על מעשי גבורה, על סכנות אין ספור וההורים המחכים לידיעה שהכל בסדר, שהבן יחזור, ותמיד בשקט ובכובד ראש.

בשנים האחרונות אני קרובה לחנה, הבת הצעירה, בת הזקונים שחיה קרוב להורים מכל הבחינות. ודרך חנה אני נשארת קרובה לבית שלכם – עובדיה ורעייקה, יודעת כמה קשים הם ימי החול וכמה נפלאים הם צלילות הדעת והמחשבה יודעת כמה יקרה וחשובה המשפחה. הרבה שנים היית פעיל בתנועה ובוועד הפועל ובהפסקות היית לובש את בגדי העבודה ומצטרף לצוות הפרדסנים בחורפים ספוגי מים ובוץ. 

עובדיה של העיתונים והספרים. אדם סקרן צמא דעת תרבות וחכמה שלא מרפה מהמילה הכתובה ולו לרגע. לטעמי המילה הכתובה הייתה בשבילך כמו "סם". אדם הקורא וקורא. יכולת כזאת של דבקות בעיתון ובספר מעניקה לאדם זכות להיות עשיר ומתחדש. איש שחצה את שנתו ה-80 וממשיך לקיים דיאלוג עם יוצרים שיכולים להיות נכדיו.

מביתנו הקיבוצי נעקר היום חבר שנתן לו צביון מיוחד, שידע להעריך ולכבד את החברה בה חי ולה תרם.

עובדיה על המרפסת קורא, עובדיה בקצה המרפסת מלווה את הנפטר בדרכו האחרונה, עובדיה ששואל אותי מה נשמע וחשוב לו להדגיש שהחג שהכנתי היה יפה וחשוב. 

אבא של יוסי, מיכל וחנה נטמן היום כאן באדמתה של עינת.

רעייקה נפרדת מחבר, מבעל, מאבא וסבא. 

נכדים ונינים, רוזה ודני, בני משפחה וידידים מלווים בדרכו האחרונה את היקר מכל.

לכולכם ולכולנו השארת עובדיה צוואה מיוחדת במינה.

ינעמו לך רגבי עפרה של עינת ותנוח על משכבך בשלום.

נירה כהן




עובדיה עם זקני השבט. מימין: עובדיה, יצחק בנדר,
ישראל כץ, אלתר גרנות 
רעייקה ועובדיה עם הנינים הראשונים : מימין רעות ונדב יעקבי 


לרעייק'ה, יוסי, מיכל וחנה וב"ב

לא לי לספר סיפור חייו המופלא של עובדיה ולא לי להעריך פועלו. שולח אני אליכם זכרונות קטנים השמורים עמי מהדוד – ואולי יקלו קצת על הצער.

האיש הכי דומה לאבא שלי – עובדיה. מגודל, צפוף גבות, עיניים שראו כבר הרבה והן מפקפקות, ידיים גמלוניות, ועתונות, וספרים ומה הולך בפוליטיקה. ילדים אחרים בקבוצתי התגאו בדודים המביאים תשורות וממתקים. עובדיה מעולם לא היה דוד כזה. אדרבא, המפגש עמו חייב התמתחות אינטלקטואלית, התמצאות בכל הנכתב ונאמר ושמירה גאוותנית על הייחוד שלנו – השומר הצעיר. במפגשים שרבו ותכפו לאחרונה, סנט בי הדוד: "נו, ומה אומרים אצלכם על פרשה זו וזו ? " או : "נו, ומה אומר על כך מאיר יערי ?" וכיוצא באלו. ואני, בחירוף נפש, קופץ למים הסוערים ומנסה להוכיח באותות ובמופתים את שאינו בר-הוכחה. 

לאחר שנפטר אבי, אהבתי בערבי חורף לשוב ולקרוא את סיפורי עובדיה על ילדותם המשותפת בבית סבי. בביתי הישן, בעין החורש, מיעטו אבא ואימא לספר על תקופת נעוריהם ואולי גם לא הייתי קשוב מספיק. מכל מקום, לאחר שקראתי וחזרתי וקראתי את הסיפור של עובדיה על אומץ לבו של אבי בעת העלייה לרכבת, נתמלא ליבי גאווה על נעורי אבי וחב אני תודה לעובדיה על שהיטיב לזכור ולספר את הסיפור.

כשסיימתי קורס קצינים קראני עובדיה בצד ולחש באוזני את סיפורי הגבורה של בנו בכורו – יוסי. לא ידעתי כיצד להגיב. הוא ראני במבוכתי וטפח על שכמי וחיבקני. ידעתי כי הסיפורים לא לפאר את בנו נועדו אלא להכניסני לסודות המשפחה. כך זכיתי ללגיטימציה מצד הדוד.

בתקופת לימודי האקדמיים, ממש כאבי, לא ראה עובדיה נחת מ"הרדיפה אחר תארים". מדי פעם שב ושאלני "ובשביל מה לך זאת ובשביל מה לך זה".. נמנעתי מלהסביר את שגם אני לא הייתי בטוח בו עד שלימים, החילותי לפרסם מחקרים עצמאיים ושלחתי לו כמה מהם לעיון לביתו בעינת. כשנפגשנו אמר – "עכשיו הבינותי" ועיניו ליטפוני. נסגר מעגל.

את בר המצווה של בננו הצעיר, יהל הכנו בפרטי פרטים. עקב מחלה לא הסתייע לאימי ולאחי להשתתף באירוע. וראה זה פלא – לפתע מופיע עובדיה שהוסע בידי יוסי והוא כולו זוהר. כרגיל, נטלני לצד וחקרני מלפני ולפנים על הקיבוץ, המפלגה, המצב הכלכלי, המשפחה ועוד ועוד. ילדינו ואנו ציפינו בקוצר רוח לבואה של המשפחה מעין – החורש והנה נכזבו תקוותינו. לא אמרנו זאת גלויות אבל חשנו ברכה ואני, כי בנסיבות שנוצרו, עובדיה ממלא את מקום אבי שלא זכה להיות עמנו בבר המצווה ואת מקומם של אמא ואחי החולים. 

בעת האחרונה, בעת שהייתי מפשפש בארכיונים לצורך עבודתי, נתקלתי בעובדיה איש מפא"י, נאמן, מסור, חד כתער והנקרא לועדות בירור ושיפוט עקב יושרו. גזרתי את הקטעים מהעתונות ומהפרוטוקולים. צילמתים ושמרתי בתיקי. קצת מהם שלחתי לעין-החורש ושבו הזכרונות ועלו. בשונה מתקופת נעורי, לבש לפתע הביטוי "מפא"יניק" כסות חדש. לא עוד מתחרה, רפורמיסט, ושאר מרעין בישין אלא ציוני חם ואמיץ ההולך לפני המחנה.

פגישתי האחרונה עמו – בברית שערך יוסי לנכדו בקיבוץ שדה יואב. עובדיה התעקש שאשב במחיצתו ושוב שאלני על אמא ועל אחי ועל קיבוצי ועבודתי, ולרגע חשתי כי חוזרים אנו ל "תקופת השאלות". ברם בעיניו כבר ראיתי קוצר רוח ודי היה לי שנגע בידי או שביקש כי אסייע לו ליד השולחן. 

ואני לא חשתי דבר.

יהי זכרו ברוך.

האחיין:   חנינא – קיבוץ להב

(בנו של אליהו פורת אחיו הבכור של עובדיה)






עובדיה בחברת ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל
 וגם ידידו הטוב  - דוד בן גוריון  
עובדיה וחברים עם השר לוי אשכול בעת ביקורו בעינת לרגל
 בניית בית אחוה. מימין: מאיר דגאי, לוי אשכול, עובדיה פורת,
 אברהם אבולניק




עובדיה עם חברים בהסתדרות.  מימין: י. וייץ, י. ריפטין, שמעון פרס, עובדיה פורת

מילות פרידה מעובדיה


במשפחה הקטנה שלנו היה הדוד עובדיה מרמת הכובש – דוד שונה ומיוחד.

כמו ההורים גם הוא היה חלוץ. כמו ההורים שלנו – גם הוא הקים קיבוץ, אבל הוא היה הדוד של הביטחון – של המאורעות, של ההגנה, של ענייני הנשק. הדוד שבא מרמת הכובש – הישוב הבודד בלב הפרדסים הערביים. הדוד שהיה אפוף בידיעת הסודות שאסור לדבר עליהם בקול רם. 

וכך אני זוכר אותו, מוליך אחריו בגאווה את משפחתנו הקטנה בתוך החצר המבוצרת של רמת הכובש, עולה על החומה ומראה לנו מסביב את הכפרים הערביים – ואכן באו אחר כך ימים קשים.

ועוד אני זוכר: אחרי מלחמת השחרור, כשנפרצה חומת החצץ והעץ של רמת הכובש, לקח אותנו הדוד עובדיה לראות את השיכונים החדשים, וטלטל אותנו שבת שלמה בטרקטור ובעגלה מפרקת עצמות – אל הגבעות במזרח, אל הקיבוצים הקטנים והחדשים, אייל וניר אליהו. אני זוכר את גאוותו על עמידתה של רמת הכובש. 

ואני זוכר את הסיפור המרגש שסיפר לנו פעמים רבות: איך למחרת האסון הגדול במאורעות 36-38 , הגיע אליהם אבא – אבינו אליהו, האח מעין החורש, עם עוד חברים, להיות אתם בשעתם הקשה. את זה לא שכח, והסיפור נכנס בין סיפורי היסוד של משפחתנו הקטנה.

וגם זאת אני זוכר: איך פרץ עובדיה אל חדר הניתוח, היכן שאבא היה מונח ללא רוח חיים, חיבק אותי ואת אמא, אחז את הרופא בצווארונו, ושאל בקול נרגש: אבל איך זה, דוקטור, איך זה קרה? ואחר כך פרץ בבכי קורע לב. לא אשכח את דמותו אז, ברגע הקשה ההוא, ואיך חיבק אותנו תוך הבכי, כאילו הבטיח לנו שלא התייתמנו, ולא נשארנו לבד, כי הוא אתנו, והוא ידאג לנו מעתה.                   

ובאמת, בכל השנים הרבות שבאו אחר כך הוא עקב בעניין רב אחר הגלגולים של כל אחד מבני משפחתנו הקטנה. אחרי נשואי הבנים ואחרי לידת הנכדים של אחיו. והוא זכר כל אחד ושאל על כל אחד וגילה המון ענין בנו. ולא פעם שמעתי בדבריו מעין צער סמוי על הריחוק שכפו עלינו החיים, על הפיזור ועל חוסר העניין שמגלים הצעירים בסיפורי המייסדים.

שמרתי אתו על קשר רצוף. עובדיה היה קורא נאמן ומבקר כן של כתיבתי. החלפנו מכתבים ושיחות טלפון. עניינו בעבודתי הספרותית היה אמיתי ומעודד. יחסרו לי הערותיו, הבשורות שהיה מבשר מעיתוני השבת, ולפעמים לגלוג אוהב והצלפה הומוריסטית. בקיץ האחרון התרגשתי ממש, לנוכח עקשנותו הבלתי מתפשרת להיות נוכח בחתונת הבן בגליל התחתון. למרות המחלה, למרות המרחק, למרות בגידת הגוף, הוא התעקש שלא להחמיץ את האירוע המשפחתי הזה, ואף על פי שלא הגיע בגופו למדשאה של גזית, רוחו הייתה אתנו שם. מלווה ומעודד מן המרחק ההכרחי שהכתיבו השנים, ומחוסר האונים של מי שנבצר ממנו, אבל איננו נכנע ואינו מוותר. וכך אשתדל לזכור אותו.

שלום לעפרך,

אלישע פורת ז"ל– סופר ומשורר

(בנו של אליהו פורת, אחיו הבכור של עובדיה)



 

כשרמת-הכובש היתה שדה-קרב

(מזכרונות עובדיה פורת כפי שכתב בספרו "מדרך אתה בא" – הוצאת "עם עובד – 1980)

היה זה ב-16 בנובמבר 1943.

צלילי הפעמון הזעיקו אותו בוקר את כל חברי הקיבוץ. בין-רגע נתחוור המצב: הקיבוץ נתון במצור. מאות חיילים הקיפו את המשק וחדרו לתוכו. חיפוש הנשק החל.

כבר ימים מספר קודם-לכן הורגש, כי משהו עומד להתרחש. היה זה לאחר שבאחד הימים נערך חיפוש-פתע על גגו של אחד האוטובוסים בכביש סמוך לכפר-סבא, שבו נתגלתה מכונת-יריה. כמקובל באותם ימים, היתה זו "מציאה ללא בעלים". אך השמועות אמרו: העקבות של אותה מכונת-יריה הובילו למחנה הפלמ"ח ברמת-הכובש. ידענו, כי המשק לא ייצא "נקי" מהענין.  

ואמנם ביום ג', 16 בנובמבר, הפכה רמת-הכובש לשדה-קרב. מאות שוטרים בריטיים, בסיוע של חיילים הודיים, פרצו לקיבוץ. כל הגברים במשק נסחבו למכלאה. העצורים ניסו כמה פעמים לפרוץ אל מחוץ לתיל אך נהדפו. באותו זמן גילו החברות התנגדות לחיילים ולשוטרים, שהתנהגו בגסות ובאכזריות. כאשר השוטרים התחילו לפרק קירות בחדר-האוכל המטירו עליהם החברות מכל הבא ליד וגירשו אותם משם.

החל הזיהוי. כשאנו עומדים בשורה עורפית העבירו הראשונים שאלה, מה להשיב לחוקרים השואלים כל אחד לשמו. אמרתי – תשובה אחת בפינו: "אני יהודי מארץ-ישראל".

בינתיים נמשך החיפוש. כאשר העלו הבריטים, בעזרת מכשירים מגנטיים, חתיכות ברזל חלודות מן האדמה, "עלה המוראל". אך הדאגה גברה כאשר התקרבו המחפשים לשטח של "סליקים". לא נשאר אף שעל אדמה שלא נבדק על-ידם ולא היתה מרצפת אחת שלא הוסרה ממקומה במרפסות הצריפים.  לפתע הבחנו, כי אחד החברים, הבקיא בענייני ה"סליקים", החוויר. החיילים התקרבו למחבוא של נשק. המתיחות גברה. אולם הם החטיאו את המטרה. לרגעים רווח לנו.                                                                

בטענה של מציאת רימוני-סרק דרש מפקד "המבצע" כי יסגירו לו 20 איש. התשובה היתה שלילית. תוך היאבקות עם הבריטים הועלו 35 איש על מכוניות הצבא והוסעו מן המקום. הקצין קופירייטור שלף את אקדחו וירה. שני חברים נפצעו ברגליהם. קציר היום: 15 פצועים ו-35 עצורים. 5 מהם נזקקו מיד לטיפול בבית-חולים והועברו לבית החולים הממשלתי בשכם, שם מת מפצעיו לאחר יומיים חברנו שמואל ווליניץ ז"ל.

נסיון נועז של הכלואים לפרוץ מן המכלאה נסתיים בנסיגה, לאחר שכמה חברים נפצעו. בדלית-ברירה הסתפקנו בהשמעת מילות גנאי לעבר הבריטים. תוך כדי כך הוטחה המלה "נאצי" לעבר אחד מקציני המשטרה הבריטיים. הוא התקרב לגדר התיל וטען, כי "זה לא מגיע לו". "אינני יכול להסביר עתה, בנסיבות אלה, את כל הענין. לאחר שייגמר הסיוט הזה, לכו אל מיסטר גולומב מה"הגנה" והוא יגיד לכם מי אני ואיזו עזרה הגשתי לבחורים שלכם בסביבת הכנרת" – אמר. 

ואכן, אישר אליהו גולומב לאחר-מכן, כי קצין זה עזר רבות ל"הגנה" ואף העביר לרשותה נשק.

בערב, לאחר יום האימים, נכונה לנו חוויה של תחושת סולידאריות. אלפי יהודים מכל שכבות העם נהרו לרמת-הכובש.

חסר רכיב