חסר רכיב

יוסף אבני

יוסף אבני
תאריך לידה: ט"ו אדר תרע"ד - 13.03.1914
תאריך פטירה: 21.01.2015

תולדות חיים

 

יוסף נולד בוורשה ב-13 מרץ 1914 להורים צבי ופרידה חלודניק.

היה לו אח מבוגר ממנו, אברהם, רופא כירורג. נסע ללמוד בפדובה איטליה וחי עד סוף ימיו בעיר סן ג'ובאני שבדרום איטליה.

אחותו הצעירה ממנו, הלנה, הושמדה ביחד עם הוריו במחנה טרבלינקה לשם הובאו מגטו וורשה.

למד בבית ספר למסחר ועבד באחד מבתי המסחר הגדולים בוורשה.

יוסף שירת בצבא הפולני שירות צבאי מלא.

ב-1 ספטמבר 1939, יום פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה בשירות מילואים בצבא הפולני ועמו נלחם בגרמנים. יחידתו נסוגה למזרח ושם נשבתה בידי הסובייטים שהשתלטו על חלק זה של פולין לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

במשך שלוש שנים היה אסיר במחנות ריכוז בברית המועצות וסבל מתנאים קשים מאד של רעב, קור, מחלות ויחס לא אנושי.

עם הקמת צבא פולני בחסות הבריטים בתחילת 1942, צבא אנדרס, התנדב לשרת בו ואף עשה בכוחות עצמו את הדרך לגיוס.

כחייל עבר עם צבא אנדרס דרך אירן, עיראק, עבר הירדן והגיע בסוף 1943 לפלשתינה-א"י.

בהיותו בארץ ישראל ערק כמו רוב רובם של החיילים היהודיים והגיע לקיבוץ רמת-הכובש שם עבד בפלחה.

בקיבוץ רמת-הכובש הכיר את הילדה (הילה) הורוביץ ילידת פולין שעלתה לישראל ב-1936, והתחתן עמה ב-1946.

ב-1 במרץ 1948 נולד בנו הבכור הילל ברמת הכובש.

עם פרוץ מלחמת השחרור פונו הנשים והילדים מרמת הכובש שהותקפה לקיבוץ לגבעת-השלושה. יוסף נשאר ונלחם במסגרת הגנת המשק ואף התנדב לפעילות נגד האויב ביחד עם הפלמ"ח.

בהמשך גויס לחיל הים ושירת באוניה "נוגה".  

ב-16 ביוני 1950 נולד בנו השני צביקה.

בשנת 1951 עם תחילת התפלגות הקיבוצים עברה משפחת אבני לגבעת-השלושה שם לימדה הילה בבית הספר.

 

ב-1953 נעזבה גבעת-השלושה משני הפלגים שלה ומשפחת אבני עברה לעינת.

בעינת עבד כדבוראי וניהל המכוורת עד שזו נמכרה באמצע שנות ה-60.

לאחר מכן עבד בפרדס ובהמשך ניהל את סוכנות הדואר בקיבוץ עד גיל 78.

שני בניו, הלל וצביקה, עזבו את הקיבוץ והקימו משפחות מחוצה לו, ויוסף נשאר בקיבוץ עם הילה אשתו עד פטירתה בשנת 1995.

עם הזמן הפך יוסף לסבא לשישה נכדים וסבא רבא לשלוש נינות.

היה עצמאי ללא עזרה וחי בודד בדירתו עד גיל 95.  בחמש השנים האחרונות לחייו שהה בבית דובדבני.

 

יהי זכרו ברוך.

 

יוסף והילה באמצע שנות ה-40 יוסף והילה עם הבנים הלל וצביקה – אמצע שנות ה-50 


שיר שכתב הנכד מורן אבני לפני הגיוס לצבא                                                              

לסבא

 

תמונה מאזור שיכחה של סבי

בליל דמדומים ירוק-אפור,

פולין בצל המלחמה,

וארשה הגדולה נשפכת לנהר הויסלה

מושכים מן הדרום ההררי אל הצפון המושלג

נשפכים אל הים.


ערב ראש השנה בקיבוץ עינת:

יושב על המדרגות שבכניסה לחדרך,

ברוש נטוע וצילו צורב את הדשא,

ממול שתי ילדות עוברות.

סיפרת לי על אנדרטה של שופן באמצע לבוב,

על עיירות נפלאות, ועל ריחות ומרכבות

ומסדרים, ורכבות.

השנים כמו נמסות בפיך.

וסיפרת על הנאצים,

ועל הרוסים,

שלוש שנים במחנות עבודה,

בסיביר הקפואה,

בקצה העולם מתפלל.

ואמרת שעוד שנה אחת ודי...

היה לך הרבה מזל, חשבתי,
אם אפשר לקרוא לזה ככה...
ואם נהנית אפילו פעם אחת 
אז, אני שמח.

והדמעות שנושרות הן משמחה,
וגם ממוות צורב.
הייתי רוצה לחזור איתך לשמה
ואפילו 
אמרתי לך
שאם לא הייתי מתגייס
בעוד חודשיים,
ואמרת שזה יהיה קשה,
וחשבתי שקושי זה מונח יחסי, וגם
חשבתי שאני לא רוצה למות.
באמת, ואתה היית תקווה בשבילי,
כמו פמוט לנר וללהבה, 
כמו פתיל לדינמיט
כמו שלווה.


24.09.1995 

 



 יוסף והילה בגינת ביתם בעינת – 1968יוסף והילה בעינת – 1976 


 

הספד – מאת הנכד דולב אבני

 

סבא,

אתה קודם כל טוב לב. ואחר כך כל השאר.

אתה קודם כל מוסר. ואחר כך כל היתר.

אתה יודע שהיום כשדיברתי עם מורן על מה אתה בשביל כל אחד מאתנו מורן אמר לי שאתה עוגן ויציבות בשבילו.

בשבילי אתה השפיות.

אתה יודע סבא, שרוב יומי אני עוסק  במטורף והמשוגע, בניסיון לרפא ולאבחן אנשים במצוקותיהם. ואחרי כל ההרצאות ששמעתי, וכל הספרים שקראתי שמנסים לומר משהו על האופן שבו צריך לחיות ואיך להסתכל על המציאות, אני חושב שאתה לימדת אותי בהיותך אתה, את השעורים החשובים ביותר.  השעורים החשובים ביותר למהי שפיות, מהי סבלנות, מהי נתינה ומהי איתנות ויכולת עמידה. 

אתה יודע סבא,  רק כשחשבתי על איך נודע לי על מותך, דרך הודעה שנשלחה בסמארטפון על גבי האינטרנט  בתוך קבוצת הווטסאפ של המשפחה,  זה גרם לי לתהות על כמה  כל זה רחוק ממה שאתה מייצג עבורי. 

אתה יודע סבא, היום כשהעולם הפך כל כך טכנולוגי ומורכב, כה חסרים לי טיולים איתך לפינת החי של הקיבוץ שאט אט הלכה וקטנה עד שלא הייתה, לאיסוף של כותנה בשדות בכניסה לעינת, הארוחות בחדר אוכל שהפך עם השנים לגן אירועים, ישיבה לידך בדואר כשעוד היו שוקלים את דברי הדואר עם משקולות על  מאזניים, איסוף האגוזים שנפלו מעץ הפקאן הגדול ליד החדר שהיום הוא דירה שמשכירים, קריאת עיתון כזה מנייר,  משחק שח על לוח דק עם כתמי קפה .

דרכך למדתי הנאה מהדברים הפשוטים שכבר נעלמו ולא יהיו יותר לעולם. 

הייתה בך כל כך הרבה נתינה ללא תנאי. ורצון לעזור.

אתה חוזר עכשיו ומתאחד עם כל אותם רבים שאהבת ואהבו אותך בדרכך הארוכה.

עם כל אותם שעכשיו זוכים לקבל אותך בחזרה.

להתראות ותודה שהיית הסבא שלי.

 


 



 יוסף בעבודה בפרדסיוסף הדבוראי במכוורת 



הספד – מאת נירה כהן / א' שבט תשע"ה, 21 ינואר 2015


היום אנחנו מלווים בדרכו האחרונה את יוסף אבני שהיה החבר שהגיע לגיל המבוגר ביותר בעינת; בחודש מרץ הקרוב היה צריך להיות בן 101.

הכרתי את יוסף ואשתו הילה בעינת והקשרים היו סביב הרבה נושאים.

ישראל אחי היה בן כיתתו של הלל הבן הבכור והם היו שותפים להרבה תעלולים. ישראל תמיד אמר שההורים של הלל לוקחים את הכל הכי קל, זאת אומרת לא מטיפים מוסר, לא מרימים את הקול. זו הייתה משפחה שהחבר'ה אהבו מאד לבוא לביתם ותמיד הרגישו אצלם בנוח.

אני הייתי תלמידה של הילה. גם ילדיי זכו ליהנות מחוכמתה הרבה ובגיל מאוחר יותר באתי פעמים רבות אל הילה ויוסף הביתה – כשהייתי רכזת תרבות והייתי צריכה טקסט מסוים או הרחבה של נושא כלשהו, הבית המשותף תרם לי רבות.

אחרי שהילה נפטרה הייתי מתייעצת עם יוסף והוא היה אומר "אני אבדוק בספרים ואומר לך".

אני זוכרת אותו מלווה בנאמנות את משה כהן, אבא של אסתר ז"ל, כשכבו עיניו והיה זקוק לעזרה בדרך ובקריאת העיתון היומי.

בשנים האחרונות חיית יוסף בבית דובדבני בעינת. הבנים, הכלות והנכדים ליוו אותך באהבה ובמסירות לאורך כל השנים.

לפני שבועיים חלית בדלקת ריאות קשה ואתמול בבית-החולים עצמת את עיניך לנצח.

יוסף, איש יקר, טוב לב, חבר טוב, אבא טוב, סבא נפלא.

בצער אנחנו נפרדים ממך, ינעמו לך רגבי עפרה של עינת ותנוח על משכבך בשלום.


 



 יוסף עם שאול צוקרקנדל בעבודתם בסוכנות הדואר –
שנות ה-70
יוסף בעבודתו בדואר עינת  - שנות ה-80 


הספד – מאת הבן הלל אבני

אבא יקר,

אני נפרד ממך היום לאחר דרך ארוכה שעשינו יחד. במאה שנותיך עברת טלטלות ומהפכים שרק מעטים חוו. התחלת את חייך במשפחה בורגנית חילונית בוורשה כבן לצבי ופרידה. היו לך שני אחים אברהם הגדול ממך והלנה הקטנה ממך. למדת בבית ספר מסחרי ולאחר השירות הצבאי עבדת בבית מסחר לתמרוקים.  כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה גויסת לצבא הפולני ונלחמת בגרמנים עד שפולין הובסה. לאחר שפולין חולקה בין הנאצים לברית המועצות. עברת לצד הסובייטי. שם נלקחת בשבי ונשלחת למחנות ריכוז בצפון רוסיה.  לאחר כשנתיים וחצי של עבודת פרך בתנאים קשים ביותר שוחררת והתגייסת לצבא פולני חדש תחת פיקוד בריטי, שמפקדו היה גנרל אנדרס הפולני ועל שמו נקרא הצבא - צבא אנדרס. לאחר חודשים ארוכים של אימונים נשלח הצבא מברה"מ לאיטליה דרך אירן, עיראק, ירדן וישראל.

כאן בארץ יחד עם חיילים יהודים רבים ערקת מהצבא והפכת לחבר קיבוץ רמת הכובש.  ברמת הכובש הכרת את אימא – הלה, שעבדה כמורה בבית הספר. נולדו לכם שני ילדים הלל וצביקה.

נקראת שוב לנשק ונלחמת עם החברים במלחמת העצמאות. רמת הכובש עמדה כנגד התקפות מיישובי הסביבה ומהצבא העיראקי שהגיע לקלקיליה. לקחת חלק במשימות הקשות ביותר אולי כי היית חייל מאומן בניגוד לרוב חברי רמת הכובש שעלו לארץ בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.

את הילדים והנשים פינו לאחר הכרזת המדינה כי היו נפגעים רבים והרס רב.

קצת לפני תום המלחמה התגייסת לחיל הים ושירתת כחצי שנה על אניה בשם "נוגה".

לאחר המלחמה, הקיבוץ שוקם ואתה התחלת קריירה חדשה כדבוראי.  הפילוג שהיה בתנועה הקיבוצית בתחילת שנות החמישים הביא אותך יחד עם חברים נוספים מרמת הכובש וגבעת השלושה להקים קיבוץ חדש – קיבוץ עינת.  שם המשכת לעבוד כדבוראי. כאשר המכוורת בעינת נמכרה עברת לעבוד בפרדס ומאוחר יותר בסניף הדואר בעינת.

רק בגיל 80 לאחר שאמא נפטרה הפסקת לעבוד והתחלת לחיות כפנסיונר. עד גיל 95 המשכת בפעילות גופנית ובלימודים. כאשר חלה ירידה בתפקודך עברת לבית האבות בקיבוץ עינת ושם היית עד היום.

יש לי זיכרונות רבים ממך. למעשה כל הזיכרונות הראשונים שלי ברמת הכובש קשורים אליך. היית נוהג לקחת אותי על הכתפיים ולטייל בשדות החמרה היפים. יחד אתך ראיתי גם את מה שליווה אותנו בהמשך – את הגניבות שעשו המסתננים במכוורת ואת החבלות במסילת הברזל שעברה ליד רמת הכובש. שם ליד קיבוץ אייל ראיתי קטר קיטור שוכב על צדו. מראה שהשאיר עלי רושם כביר.

בעינת עבדתי אתך במכוורת. יחד העברנו את הכוורות בלילות ויחד עבדנו ברדיית הדבש.

פעם שאלתי את חברך יענק'ל הולצמן שהיה אתך בצבא אנדרס איך היה השרות שם.   יענק'ל אמר לי: "אבא שלך לא ידע להסתדר.  הוא לא חיפש ג'ובים כמו שעשו חיילים יהודים אחרים.  הוא היה חייל קרבי ורצה להישאר כזה".

תמיד שאפת שמדינת ישראל תהיה עצמאית מבחינה כלכלית. אמרת שצריך שלא יהיה גרעון שהמפעלים יהיו רווחיים והכי חשוב שנהיה עצמאים מבחינת הנפט.   זרחת מאושר כאשר גילו את הנפט בחלץ.   מדי פעם הערת שהגבעות ליד עינת דומות לאלה שראית בכירכוך בעירק, ואתה בטוח שגם כאן יש נפט. ואכן מצאו נפט ומקידוח מגד 5 באזור זה שואבים מאות חביות ביום.

אמרת שצריך להקים עיר על הגבעות שממזרח לעינת כדי לא לפגוע באדמות החקלאיות בשרון. ואכן קמה העיר אלעד וראש העין מתרחבת במהירות לכיוון הגבעות שסביב מגדל צדק.

היו חבר'ה בקיבוץ שכינו אותך "אנטק",  אולי בגלל הצליל הפולני של השם.  בעיני היה בשם זה אות כבוד. כי היה זה שם של לוחם – "אנטק צוקרמן" שהיה ממנהיגי המרד בגטו ורשה.

היו לך תכונות שחיבבו אותך על כל הסובבים אותך: מעולם לא ראיתי אותך רב עם מישהו. לא צעקת על אף אחד. ואם עשו לך עוול שמרת זאת לעצמך.  תמיד היית אופטימי. כאשר שאלתי אותך על הרכוש שהשארת בפולין. אמרת שאיבדת שם דברים יותר חשובים כמו הוריך ואחותך, שאבדו בשואה. 

אז עכשיו הם מחכים לך במרום יחד עם אימא ועם המלאכים. והם ילוו אותך לגן העדן. שם אני מקווה שתמצא מנוחה. נמשיך לזכור אותך כפי שהיית חזק, נמרץ, ידען וטוב לב. 

                                                                                                                      

 יהי זכרך ברוך!



הילה ויוסף ליד פסל השלושה בעינת – שנות ה-60


הספד – מאת הבן צביקה אבני

 

ראשית ברצוני להודות לקיבוץ עינת על השנים הרבות והטובות בהן חי אבי בקיבוץ ועל היחס החיובי והטיפול הנאות שזכה לו.

תודה מיוחדת לבית דובדבני ולעובדות והעובדים המסורים המשרתים בו שהנעימו והקלו על אבא את שנותיו האחרונות שהתווספו לשנים האחרונות בחייה של אמי, הילה, שאף היא זכתה בטיפול נאות בחדרי החולים של הקיבוץ.

תודה לקיבוץ עינת על ארגון הלוויה המכובדת והמכבדת את זכרו של אבי.

אבא, הלכת דרך ארוכה בדרך החיים ועת פרידה הגיע לדאבון לבי.

תמיד אזכור את מסירותך לאימא הילה, שנפטרה לפני 20 שנה, להלל ורבקה, לי ולעמליה ולששת הנכדים שלך. את הנינות הכרת רק חלקית בשל מצבך בשנים האחרונות.

עשית ככל יכולתך וסייעת בכל שהשיגה ידך לאפשר לכולנו להצליח בחיים. חסכת  מעצמך החלפת ריהוט, שיפוץ הבית, ביגוד נאה, נסיעות לחו"ל ושאר הדברים שמאפשרים הנאה בחיי אדם, ומאד שמחת שיכולת להקדיש את אמצעיך הלא רבים לבנים ולנכדים.

התווית לנו ביחד עם אימא את נתיב החינוך, ההשכלה הכללית וההצלחה בלימודים.

לנכדים היית מכין מחברת בה היית רושם את הציונים שמקבלים במקצועות השונים בכל שליש או מחצית ומדרג אותם לסכומים שהיו מקבלים ממך.

זכורה לי גם השמחה הרבה שהבעת בגיל 88, והיית בן אדם עצור ולא מביע רגשות, עת הגעת לטקס קבלת התוארים באמפיתיאטרון בהר הצופים.

היית בן אדם טוב, שקט, הולך בתלם ומתרחק מרצון ממרכז הבמה הציבורית ומהפוליטיקה המקומית. מעולם לא הצגת מועמדות לתפקיד ציבורי ולא הופעת לדבר בפני קהל רב, אך בשיחות ארוכות עמך הבחנתי שאתה יודע לנתח ולהבדיל היטב בין אנשים טובים שממלאים שליחות לבין אלה שעושים שליחותם קרדום לחפור בו את קידומם האישי והכלכלי.

היית אדם פתוח שלא האמין בסוציאליזם ובקומוניזם, היות ונכווה ממנו קשות כפולני בברית המועצות בעת מלחמת העולם השנייה, אך כחבר קיבוץ פעלת לפי כללי המשחק והיית נאמן לדרך בה הלכה אימא ובה התנהל המקום בו חיית.

כאיש שיחה מרתק היו לך מספר חברים עמם היית מחליף ידיעות על הנעשה בקיבוץ ובמדינה. ברם, כולם הלכו לעולמם בזה אחר זה וכך נשארת בערוב ימיך בודד בחדרך. עתה תוכל להיות שכן קרוב להם, לאלה שהיו לך בני שיח.

זכורים לי כילד ימי המכוורת של הקיבוץ אותה ריכזת כדבוראי ואת הנסיעות בפלטפורמה הרתומה לטרקטור, בו נהגת ,לנקודות ריכוז הכוורות מהאקליפטוסים של בית-נבאללה ועד לפרדסים הצמודים לגבעת השלושה; את המעשנת, הבגדים המיוחדים והמסכה שמנעו ממך עקיצות, אף שהיית לפעמים עובד חשוף ומקבל עשרות עקיצות דבורים ביום. זכור לי המבנה של המכוורת בו עמדה מכונת רדיית הדבש שמילאת בחלות שפתחת במזלג המיוחד וחביות הנירוסטה הענקיות אליהן זרם הדבש והעלה קצף שאותו היית צריך להסיר. זוכר אני גם את הנסיעות לקבלת מלכות דבורים איטלקיות שסביבן היה צריך להיבנות הקן בכוורת. עת עצובה במיוחד לך הייתה פני כ-50 שנה כשהחליטו מסיבות כלכליות לכאורה, (הדבורים נפגעו מאד מריסוסי הכותנה) לסגור את המכוורת ולמכור אותה. אחרי המשבר הזה עבדת שנים בפרדס כפועל חקלאי פשוט וסיימת את עבודתך כמחליפו של החבר שאול צוקרקנדל ז"ל בדואר של עינת.

בכל חייך היית אדם מסודר באופן קיצוני דבר שניכר מאד בכתב ידך הקליגרפי, פרי חינוך אירופאי, בתיוק המופתי של מסמכים ותמונות ובזמן שהשקעת בניקיון וביצירת מקום מאורגן במקומות העבודה ובבית.

ידעת שפות רבות והעמקת ללמוד אותן ביסודיות, כך היית חתום על ג'רוזלם פוסט וקורא אנגלית שאינה שפת אם לך וכך רצית בגיל 95 לשפר הרוסית שלך והתחלת לקרוא את "מלחמה ושלום" של לב טולסטוי בשפת המקור.

אהבת מאד לשמוע פרקי חזנות ואריות מן האופרה בהשפעת הנוסטלגיה לדברים ששמעת בוורשה עד הגיעך לגיל 25, עת הגיעה המלחמה. כך היית נוהג לשמוע תוכניות של חזנות ואופרה ברדיו. במיוחד אהבת את משה קוסוביצקי כחזן שאותו הכירה משפחתך ועמו נפגשת לאחר השואה בישראל, את הטנורים הגדולים בנימינו ג'ילי, אנריקו קרוזו ובשנים האחרונות נהנית מלוצ'יאנו פברוטי.

אהבת לטייל בארץ וזכור לי הטיול האחרון שלנו לערבה בפסח לפני 9 שנים (בגיל 92) בו התפעלת מהישובים, החקלאות ומפעולות הפיתוח השונות.

פעמים רבות, בהיותך מודאג ממצבה הכלכלי של המדינה, התעקשת ואמרת ברצינות ופעמים רבות: "יש נפט, פה ליד ראש העין", וגם היית מתלוצץ ואומר "בטוח שימצאו נפט ליד המוסך וסככת הטרקטורים של הקיבוץ שם שופכים המון סולר לאדמה". צחוק הגורל הוא שבערוב ימיך נמצא נפט בסמיכות לראש העין.

כשאימא הפכה סיעודית טיפלת בה במסירות רבה ומדי יום דאגת לה לטיול בכיסא הגלגלים ולהאכלתה.

עד גיל 95 היית עצמאי לחלוטין, הולך 5 פעמים בשבוע למרחק 4.5 ק"מ ושוחה בקיץ 30 בריכות, חי בדירתך בקיבוץ ללא עזרה פרט לניקיון ע"י עוזרת פעם בשבועיים, מכין אוכל ומבצע קניות ללא כל בעיות.

בחמש השנים האחרונות לחייך, בבית דובדבני, חווית הדרדרות מתמדת שהתבטאה גם בצד המנטלי וגם ביכולת המוטורית.

לפני כמה שנים אמרת לי על השכן שלנו בקיבוץ ישראל כץ ז"ל: "הוא זקן עוד מעט בן 100" עתה כשאני והנוכחים כאן נפרדים ממך היית יכול להגיד: "הוא צעיר שהגיע לגיל 99".

אבא, לך לדרכך, תחסר לי ולאלה שהכירוך, אזכור אותך רק לטובה עד סוף ימי. 



יוסף והילה עם הבן צביקה, הכלה רבקה (אשת הבן הלל) והנכד מאור

  

חסר רכיב